הסכסוך העסקי בין שי לבנת לשותפיו נחשף באופן מלא: "שי לבנת נרדם 8 שנים ופתאום התעורר"

האם שי לבנת, בנו הצעיר של אברהם (בונדי) לבנת, החולש על אימפריה בשווי עשרות מיליוני דולרים הוא "קורבן נאיבי למעשי הונאה", כפי שעולה מכתבי הטענות שהגיש במסגרת הסכסוך בינו לבין שותפיו, או שהוא "גביר כוחני וכפוי טובה", כפי שטוענים השותפים בכתבי הטענות נגדו.

בשאלה זו יצטרך להכריע בקרוב שופט המחוזי בפתח תקווה עופר גרוסקופף שהתיר אתמול לפרסום, לבקשת בא כוחו של "כלכליסט" עו"ד פז מוזר, את הפרטים המלאים על ההליכים המתנהלים בין לבנת לבין השותפים, אמיר אדלר ואילן פדלון. הליכים אלה כוללים תביעות הדדיות שהגישו לבנת והשניים וחושפות תמונה מרתקת על הנעשה בחצר האחורית של האימפריה העסקית הפרטית של לבנת.

לפירוט התנגשות הגרסאות לחץ כאן

התפוצצות הפרשה

תביעת ענק על סך 74 מיליון שקל שהגיש לבנת לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה לפני מספר שבועות נגד שותפיו עומדת בבסיסה של הפרשה. בתביעה טוען לבנת כי גילה שבשמונה השנים האחרונות הולך שולל על ידי אדלר ופדלון, מי שניהלו את קבוצת החברות הפרטיות הנמצאות בשליטתו.

לטענת לבנת, שגילה מעורבת מצומצמת בנעשה בחברות, ניהלו אותן אדלר ופדלון בדרכי מרמה וגזל, תוך ביצוע מעשים העולים כדי עבירות פליליות.

הגרסה של אדלר ופדלון הפוכה לחלוטין. בתביעה שהגישו השניים נגד לבנת שבועות ספורים לפני שהגיש את התביעה נגדם הם טענו כי לבנת פעל נגדם כבעלי מניות מיעוט באופן בריוני, כוחני ומקפח. השניים ביקשו כי בית המשפט יורה על חלוקת המניות בין הצדדים בחברות בכל דרך שתוביל להיפרדות מהירה.

חשיפת "כלכליסט" מה השתבש בעסקיו הפרטיים של שי לבנת שי לבנת, בנו של אברהם לבנת, "סמך על שותפיו בחברות הפרטיות אמיר אדלר ואילן פדלון בעיניים עצומות", עד שנוצר ביניהם "נתק מוחלט ובלתי ניתן לאיחוי". הוא הדיח אותם מתפקידיהם והסכסוך עבר לבית המשפט. כך נראה קרב על אימפריה בשווי רבע מיליארד שקל ענת רואה, 30 תגובותלכתבה המלאה

טענות שני הצדדים משתרעות על מאות עמודים מפורטים שהוגשו לבית המשפט, והן כוללות תיאורים, פרשנויות וגרסאות עובדתיות סותרות לשורת אירועים שהתרחשו לאורך שנים בחברות הפרטיות בקבוצה.

על פי העובדות המעטות שאין עליהן מחלוקת, בשנות התשעים שימש לבנת כמנכ"ל חברת תשתית ציוד ובינוי מקבוצת 'תעבורה' בבעלות משפחת לבנת, ובמהלך שנים אלו הצטרף אדלר לצוות החברה כעוזרו האישי, ופדלון כסמנכ"ל כספים. ב־1997 פרש לבנת מעסקי משפחתו ויצא לדרך עצמאית. אדלר ופדלון הצטרפו אליו.

מכאן והלאה הגרסאות מתפצלות: לטענת לבנת, הוא הקים את קבוצת החברות הפרטיות בעצמו ומתוך נדיבות העניק לאדלר ופדלון זמן קצר לאחר הקמת החברות נתח קטן בהן, בשיעור של 5% לכל אחד. לדבריו, במהלך שנת 2002 החליט להגדיל את הנתח של כל אחד מהשניים ל־15%. הם עצמם טוענים כי לבנת לא פעל מרוחב לב: לטענתם, הם יצאו "יחד איתו לדרך משותפת", והקימו "יחד" את החברות.

סוגיה זו אינה סמנטית בלבד, אלא נמצאת בלב ליבו של הסכסוך העסקי, היות שאדלר ופדלון טוענים כי בינם לבין לבנת התקיימה לאורך השנים שותפות מלאה, נטולת חשבונות וקטנוניות. בעוד הם טוענים שהשותפות כללה למשל חלוקה שוויונית של המשכורות ומשיכות הכספים, לבנת טוען כי שותפות כזו מעולם לא התקיימה. לפי גרסתו, העובדה שזו עולה מספרי החשבונות של החברה ומהחקירות שערכו אנשיו רק מוכיחה את מעשי המרמה שהוא טוען לביצועם.

לפירוט העסקים של שי לבנת לחץ כאן

על כתבי הטענות של הצדדים חתומה סוללה מרשימה של פרקליטים. לבנת מיוצג ע"י גיורא ארדינסט, רן שפרינצק, אבי סתיו, מיטל טויסטר וגיל רון, ואילו אדלר ופדלון מיוצגים באמצעות בעז בן צור, חגי הלוי ואלירם בקל.

הצד של לבנת: נדהם לגלות חשדות למעשים פליליים

על פי גרסת לבנת, הנכס המהותי שעמו עזב את עסקי משפחתו היה חברת קמה תקשורת (1996) שהיתה בבעלותו המלאה, ועמה הקים ב־1998 את חברת מד1 כבלי תקשורת ימיים, שעמדה להקים כבל תקשורת תת־מימי שיקשר את ישראל לתקשורת בעולם. מיד לאחר מכן הקים לבנת את חברת זואי אחזקות כפלטפורמה לביצוע השקעות על ידו, ולה הקצה את מרבית המניות של קמה.

לטענת לבנת, אדלר ופדלון לא הזרימו בשום שלב כספים כלשהם מכיסם האישי לחברות ואלו מומנו באופן מלא על ידי ההון והמוניטין האישי של לבנת. לדבריו, אפילו את התשלום הסמלי בסך 50 אלף שקל שנדרשו לשלם בעת הגדלת אחזקותיהם בזואי ל־15%, הם לא הוציאו מכיסם האישי.

במהלך השנים הוקמו תחת החברה שתי חברת נוספות, סייפרטק וימקום הולדינגס. סייפרטק הוקמה ב־1998 יחד עם חברת גלובסקום סלולר שבבעלות משפחת פישמן. ימקום הוקמה בהולנד בשנת 2000, לצורך השקעה בחברת מד נאוטילוס — זאת לאחר שהאחרונה התכוונה להרחיב את פעילותה של מד־1 ולהקים, בין השאר, כבל תקשורת תת־מימי בין ישראל למצרים.

לטענת לבנת, החל מ־2003 הוא הפחית את מעורבותו בנעשה בקבוצה ונוכח האמון שרחש לשניים בחר שלא לשמש כדירקטור באף אחת מחברות הקבוצה, למעט זואי, שבה כיהן כדירקטור לצדו של פדלון.

לטענת לבנת, לאחר שהחל לאחרונה לחשוד כי משהו לא בסדר בניהול החברות, הוא יזם הליך של בדיקה בקבוצה שחשף בפניו תמונה חמורה של מעשי גזל ותרמית מתוחכמים שבוצעו באמצעות "פעלולים חשבונאיים, כספיים ומשפטיים, אשר הניסיון להתחקות אחריהם אינו קל".

אלו לדבריו כוללים רישומים חשבונאיים כוזבים, ביצוע עסקאות פיקטיביות, זיוף מסמכים ועוד. לטענת לבנת שותפיו פעלו מתוך תאוות בצע צרופה. לדבריו לאחר שגילה את המעשים הוא סירב לחתום על הדו"חות הכספיים של החברות לשנת 2009, וזאת לאחר שהבין כי המטרה בהחתמתו היתה לנסות ולקבל במרמה את אישורו בדיעבד לפעולותיהם של הנתבעים.

לגרסתו, משהבינו שותפיו כי התמונה המלאה הולכת ונחשפת הם החליטו להקדים תרופה למכה והגישו תביעה מופרכת נגדו לבית המשפט.

לבנת טוען כי לאחר שהתגלו אי־הסדרים באופן ניהול החברה ושאדלר ופדלון שלחו יד בכספי החברות, הוא פעל כדי לברר את העובדות לאשורן עד שהתברר לו כי נפל קורבן להונאה רחבת ממדים וארוכת שנים.

לבנת מספר כי מינה את רו"ח יהודה ברלב כרואה חשבון בודק והקנה לו את כל הסמכויות הדרושות לצורך ביצוע הבדיקה, ובכלל זה הסמכות לקבל מסמכים מכל עובד ונושא משרה, והסמכות לחדור למחשבי הקבוצה לצורך ביצוע הבדיקה, בכפוף להגנה על הפרטיות.

לכתב התביעה צירף לבנת עשר דוגמאות למעשי רמייה לכאורה שבוצעו על ידי אדלר ופדלון ואשר עלו לטענתו במהלך הבדיקות שערך. לדבריו, הדוגמאות מוכיחות כי אינו מטיח רפש בשניים, אלא כי חשדותיו מבוססים היטב.

בין המקרים החריגים שמפרט לבנת הוא מצביע על מיליון דולר שהופקדו בחשבונו של אדלר ולטענתו נעלמו משם, על מתן הטבות שניתנו לכאורה שלא כדין למנהלת החשבונות בחברה ועל רישום פיקטיבי שנעשה במאזן ימקום של הלוואה שנתן כביכול אדלר אך לטענת לבנת מעולם לא ניתנה. נוסף על כך, מצביע לבנת על השקעה מוצלחת שבוצעה בחברת סקאיויז'ן מימקום והועברה באופן מלאכותי לסייפרטק על מנת להגדיל את הנתח של אדלר ופדלון ברווחים היות ששם היו להם אחזקות גבוהות יותר.

שותפיו של לבנת מגיבים לכל אחד מהמקרים האמורים ומפרטים את גרסתם המוכיחה כי מדובר בהשמצות כוזבות. לטענתם, מיליון הדולר "האבודים" לא נעלמו מעולם, אלא שימשו להשקעה מתועדת ולא ניתנו הטבות למנהלת החשבונות. השניים מפרטים בהרחבה את העסקאות שביצעו בחברות ואת והשיקולים שעמדו מאחוריהן וטוענים כי בכל מקרה לבנת היה מעורב בהליכי קבלת ההחלטות ונתן להן את הסכמתו.

הצד של השותפים: ניצול ציני של בעל שליטה יהיר וכוחני

אדלר ופדלון מציגים תמונה שונה וטוענים כי בניגוד לדברי לבנת שהמשיל אותם לפועלים ופתח את כתב טענותיו בציטוט מדברי חז"ל כי "הרוצה לאבד את מעותיו – ישכור פועלים ולא יישב עמם", הרי שהם מעולם לא היו הפועלים של לבנת אלא חברים ושותפים לדרך.

"לבנת רואה עצמו כגביר, כבעל המאה. הוא לא סבור כמובן כי עליו ליטול חלק במלאכה שהרי יש אחרים שמתפקידם לעשות כן, אלה הם הפועלים. ייעודו של לבנת מתמצה לשיטתו בשמירה על ממונו. היה ויסבור לבנת כי פועליו גרעו ממנו חלילה דבר מה, הרי שלא יהסס הוא לפעול נגדם".

לטענתם, לבנת אינו גביר אלא אדם שהיה מסוכסך סכסוך מר עם משפחתו ואשר נאלץ לצאת לדרך חדשה מבלי שנטל עמו דבר מעסקי המשפחה ומבלי שהשקיע מהונו בפעילות המשותפת, וכיום מתנהל כלפיהם בצורה בריונית וכוחנית ומתעלם מהעובדה שהם בעלי אחזקות לא מבוטלות בקבוצה.

השניים טוענים כי ב־2003 כשחזר לבנת לחיק משפחתו, מצב החברות היה בכי רע: הן סבלו מהפסדים וגירעון ולמעשה כל הקבוצה התקיימה בזכות מימון בנקאי. על פי הנטען, כיום כל החברות הן רווחיות ובנוסף למשכורות הן חילקו 11 מיליון דולר כדיבידנד לבעלי המניות. "אמיר ואילן לא גרעו דבר מממונו של לבנת. ההפך הוא הנכון, במעשיהם הם השיאו לו רווחי עתק", נטען.

לדבריהם, "לבנת מציג עצמו כמי שלא ראה, לא שמע ובעיקר לא הבין דבר במשך שנים ארוכות, משל נרדם מספר שנים בתוך קפסולת זמן וכעת הקיץ מתוכה".

לטענת אדלר ופדלון, בחודשים האחרונים החל לבנת להתנכל להם, כינס ישיבת דירקטוריון "עם נושא כליו רו"ח בועז בנרוש" והשניים קיבלו שורת החלטות פוגעניות ביחס לשניים, הכוללות החלטה לפעול לסיום עבודתם בכל חברות הקבוצה.

בתצהיר שהגיש פדלון לבית המשפט הוא טוען כי לבנת עזב את עסקי משפחתו על רקע סכסוך משפחתי חריף והאמין כי במסגרת ההיפרדות יועברו לשליטתו חברות בשליטת המשפחה שהיה מעורב בניהולן, אך בסופו של יום מדובר היה ב'חלומות באספמיה', כך שהשותפים נאלצו להקים את עסקיהם המשותפים מבראשית.

לטענת פדלון ואדלר, גרסת לבנת שבמועד ההקמה הביא עמו את החברה המחזיקה בכבל התת־מימי היא בגדר הטעייה בוטה, שכן באותו זמן הכבל היה רק בגדר תוכנית שטרם מומשה. השניים טוענים כי לבנת לא הציע להעסיקם בחברות שבהן שלט באותה עת, היות החברות ממילא לא העסיקו עובדים באותה תקופה או ניהלו פעילות כלשהי שאותה צריך היה לנהל.

פדלון ואדלר טוענים כי לכל אורך השנים הם נהנו ממשכורות ותנאים סוציאליים זהים לאלה של לבנת והדברים הגיעו כדי כך שהשלושה קיבלו לידיהם אף מכוניות שוות ערך.

פדלון טוען כי החל משנת 2006 החלו השותפים לבצע משיכות כספים, והוא מפרט דוגמאות למשיכות זהות שבוצעו על ידי השלושה. לדבריו, בשנת 2006, נזקק אדלר ל־600 אלף דולר לצורך רכישת בית מגורים והשלושה החליטו לחלק סך זהה לכל אחד מהשותפים.

בשנתיים לאחר מכן, חילקה הקבוצה לכל אחד מהשלושה 5.6 מיליון שקל, וב־2009 כשאדלר משך בהסכמת שותפיו 35 אלף שקל לחודש בשל מה שהוגדר כ"צרכים אישיים", משכו גם שני שותפיו סכום זהה שהסתכם ב־450 אלף שקל עבור השנה כולה. באפריל 2010 נטען כי לבנת משך 2.8 מיליון שקל ושני שותפיו משכו גם הם את אותו הסכום.

לטענת השניים, לבנת פועל בכוחנות באופן שיש בו לקפח את בעלי מניות המיעוט. על רקע זה, מבקשים אדלר ופדלון את הגנת בית המשפט.

המאבק מסתבך: לבנת מנסה לסלק את שותפיו מסייפרטק

באופן רשמי, התביעה שהגיש לבנת נגד שותפיו מסתכמת ב־74 מיליון שקל, אלא שלמעשה היקפה הכולל עומד על מאות מיליוני שקלים. הסיבה: במקביל לתביעה מבקש לבנת גם שורה של סעדים נוספים ובהם שינוי יחס האחזקות בחברות בינו לבין שותפיו. בעיקר מעוניין לבנת בשליטה בחברת האחזקות סייפרטק שמחזיקה בבנקום, שופמיינד וסקייויז'ן.

ההכנסה השנתית של סייפרטק עומדת על כ־240 מיליון שקל בשנה, וזו החברה היחידה מקבוצת החברות הפרטיות של לבנת שהוא אינו בעל השליטה בה, אלא חולק בה כמעט באופן שווה עם שני שותפיו (ללבנת אחזקות בשיעור 36% ואילו לאדלר ופדלון אחזקות של 32% כל אחד).

לטענת לבנת, חלוקת האחזקות הכמעט שווה בינו לבין שותפיו בסייפרטק הושגה במרמה במסגרת עסקה שהתבצעה בנובמבר 2006, שבה מכרה משפחת פישמן את אחזקותיה בסייפרטק, שעמדו על 47.5%.

לטענת לבנת, למרות שמי שמימנה את העסקה היתה חברת האחזקות זואי שבשליטתו (70%), הרי שבפועל זואי קיבלה רק 3.5% ממניות סייפרטק שהתווספו ל־47.5% שהיו לה קודם לכן. לטענתו כל יתר 44% המניות של פישמן הועברו בדרכי מרמה לאדלר ופדלון שרשמו את המניות על שמם וביחד עם הנתח שלהם בזואי (15% לכל אחד מהם), הפכו לשותפים כמעט שווים של לבנת בסייפרטק. זאת לטענת לבנת מבלי שהשניים שילמו תמורה כלשהי.

לבנת טוען לפיכך כי על בית המשפט לבטל את אותה העברת מניות ולהעביר את המניות לזואי, כך שזו תחזיק ב־95% מסייפרטק, מה שיעניק לו החזקה ריאלית של כ־69% בסייפרטק, כמעט כפול ממה שיש לו נכון לעכשיו.

כוכב אורח מפתיע: תיאוריית הקשר של לבנת נגד עמוס לסקר

דרכו של לבנת לקבלת השליטה בסייפרטק עוברת דרך איש מפתח בפרשה, עמוס לסקר, מנכ"ל חברת החשמל לשעבר. עד סוף 2005 היה לסקר מנהל בחברת גלובסקום, החברה של אליעזר פישמן שהחזיקה במניות סייפרטק עד שמכרה אותן ללבנת ושותפיו ב־2006.

לבנת לא הגיש כל תביעה נגד לסקר, אך בתביעה שהגיש נגד שותפיו הוא מציג ברמזים עבים תיאוריה, שלפיה שיתף לסקר פעולה עם שותפיו באופן הקצאת מניות סייפרטק וקיבל בתמורה במחיר מגוחך מחברת ימקום השייכת לקבוצה נתח מהסכם העמלות על מכירות בישראל של חברת התקשורת האיטלקית מד נאוטילוס — החברה המפעילה את קו התקשורת שמחבר את ישראל עם האינטרנט העולמי.

בחודש ינואר 2006 התקשרה ימקום בהסכם עם חברת עמרב בלינקוב ולסקר ומכרה להם 25% מאותו הסכם. לטענת לבנת, תמורת ההסכם שילמה עמרב רק 470 אלף שקל. לבנת טוען כי זכות התמלוגים על השימוש בקו לבדה עומדת על כ־900 אלף שקל לשנה, שהם פי שניים מהסכום הכולל ששולם בגין העסקה, ותמלוגים אלו ישולמו במשך 11 שנה.

למה שפדלון ואדלר יסייעו ללסקר לקבל הטבות כה מפתות על חשבונו של לבנת? ללבנת יש תשובה: "קשה שלא לתהות על הקשר שנראה בעייתי מאוד בין העובדה שאדלר ופדלון גרמו לכך שלסקר קיבל 50% מהזכויות שנרכשו כנגד תמורה נמוכה ביותר, ואילו במסגרת עסקת גלובסקום נהנו אדלר ופדלון מקבלת 44% ממניות סייפרטק ושטרי הון בשווי 17 מיליון שקל כשהתמורה במלואה שולמה על ידי זואי", הוא כותב בתביעתו, "שתי העסקאות נחתמו על ידי לסקר מצד אחד ועל ידי אדלר או פדלון מצד שני".

כתוצאה מכל אלו, דורש לבנת בכתב התביעה לא רק לקבל בחזרה את השליטה בסייפרטק, אלא גם כי פדלון ואדלר יחזירו לו את מלוא סכומי העמלות והכספים שקיבלו לסקר ובלינקוב.

אדלר ופדלון הגישו את תשובתם לטענות של לבנת והם כותבים בהן כי מדובר בהאשמות מופרכות מיסודן. לטענתם, עד 2006 היתה סייפרטק חברה הפסדית בשל השקעות כושלות שביצעה שלא הניבו תשואה כלשהי לגלובסקום, אלא חייבו את בעליה להמשיך ולהזרים מימון נוסף. לטענתם, בסוף 2006 הגיעה החברה לגרעון בסך 49 מיליון שקל.

לטענת השניים, עד 2005 נוהלה גלובסקום על ידי עמוס לסקר ולאחר עזיבתו ניסתה קבוצת פישמן לממש את אחזקותיה שכן לא האמינה בפוטנציאל של "וואלה שופס" בתחום הסחר האלקטרוני. על פי הנטען, אדלר ופדלון האמינו בפוטנציאל של סייפרטק ופנו לגלובסקום בהצעה לרכוש את מניותיה, כשהמשא ומתן התנהל בין אדלר לבין ענת מניפז, בתו של אליעזר פישמן. השניים מדגישים כי לסקר כלל לא היה קשור לעניין, חדל שלשמש כמנהל בגלובסקום ומונה כמנכ"ל חברת גילת סאטרום.

לגבי עסקת העמלות טוענים השניים כי זו היתה בעלת חשיבות עצומה לימקום שכן באותו שלב עמדה אי.סי1 במצוקת אשראי בנקאית לאחר שצברה הפסדים כבדים בכל שנות פעילותה ועד 2005 הפסידה 34 מיליון דולר ועמדה בפני אזהרת עסק חי. נוסף על כך, טוענים השניים כי החברה היתה חייבת להשקיע השקעות עתק בכדי להצליח להתחרות בתחום מערך הסיבים הפנים ארצי בבזק וסלקום ונזקקה בדחיפות למשקיע, ובנסיבות אלה ובהסכמה מפורשת של לבנת, נוהל המשא ומתן עם לסקר.

על פי הנטען, חברת עמרב של לסקר ובלינקוב שילמה תמורת העסקה 450 אלף דולר ולא את הסכום הנקוב בהסכם (470 אלף שקל). כתוצאה מהעסקאות, כך נטען, יכולה היתה ימקום לקבל אשראי בנקאי, למכור בהמשך נכסים בסכומים גבוהים וליהנות מעמלות.

לסקר מתנער: "המשא ומתן נוהל על ידי בתו של פישמן"

לסקר מצידו התבקש על ידי אדלר ופדלון להגיש תצהיר ולפרט את השתשלשות האירועים בעניינו. בתצהיר טוען לסקר כי למרות שאינו צד להליכים, הרי שלבנת מצא לנכון להטיח בו שלא לצורך דברי בלע שקריים המטילים בו דופי אישי ומייחסים לו פעולות בניגוד עניינים מהן משתמע כי מיליוני שקלים ששולמו לו ולבלינקוב שולמו שלא כדין. "דומה שנקלענו אני והחברה בעל כורחנו לקו האש בקרב לא לנו", טוען לסקר.

לדברי לסקר, מאמצע שנות התשעים כיהן כמנהל בגלובסקום ומשלהי 2005 חדל לכהן כמנהל והמשיך להיות דירקטור בחברה. לדבריו, באמצע שנת 2005 פנה אליו אדלר בשמה של ימקום והציע לו לקחת חלק בעסקת העמלות, וזאת נוכח הניסיון והמומחיות שרכש בתחום ונוכח רצונה של ימקום להקטין את סיכוניה ולצרף שותפים נוספים.

לסקר טוען כי שקל את הסיכויים והסיכונים והגיע למסקנה שברצונו להשתתף ב־25% בעסקה והחברה שלו ושל רם בלניקוב שילמה 450 אלף דולר.

לסקר טוען כי לא היה מעורב במשא ומתן בין גלובסקום לזואי על מכירת מניות סייפרטק, וכי זה נוהל על ידי ענת מניפז בלבד. "בסופו של תהליך המשא ומתן, שכדירקטור לא שותפתי בו, הועבר לעיוני ההסכם ביחד עם חוות דעת תומכת של היועץ המשפטי של החברה. היות ומצאתי שההסכם מיטיב עם גלובסקום חתמתי עליו", טוען לסקר.

מניפז עצמה לא הגישה תצהיר מטעמה לבית המשפט, אך לא מן הנמנע שהיא תתבקש לפרט את גרסתה באשר לזהות הגורם שניהל את המשא ומתן לגבי מכירת אחזקותיה של גלובסקום בסייפרטק.