ארבעת המיתוסים של נתניהו מתנפצים

מאז 2003 בנימין נתניהו רק רוצה שנאמין שהמדיניות שלו היא המפתח להצלחה הכלכלית. לשם כך הוא בנה ארבעה מיתוסים. מה שהוא לא מספר זה שהם מתקשים לעמוד במבחן המציאות.

1

מדיניות המסים הנוכחית מקטינה את אי־השוויון החברתי

המציאות: השיטה אולי עובדת בעולם, אבל לא בישראל

הספרות הכלכלית המקצועית מלמדת אותנו שמס הכנסה מגדיל את השוויון בחלוקת ההכנסות, היות שבעלי ההכנסות הגבוהות משלמים שיעורי מס גדולים יותר. גורם נוסף אשר אמור לתרום להגדלת השוויון בחלוקת ההכנסות במשק הוא תשלומי הקצבאות השונים של ביטוח לאומי, המכונים תשלומי העברה. בשל כך, נהוג לחשוב כי שכר הנטו שוויוני יותר משכר הברוטו. עובדה זו אמורה לבוא לידי ביטוי במדד ג'יני, שהוא אחד הכלים המקובלים למדידת אי־השוויון בחלוקת ההכנסות. ערכיו של המדד נעים בין 0 - המייצג שוויוניות מוחלטת, לבין 1 - המייצג אי־שוויוניות מוחלטת.

ב־2003 החל האוצר בראשות בנימין נתניהו ברפורמה שאמורה להימשך עד 2016, שבמסגרתה מופחתים בהדרגה שיעורי מס ההכנסה ומס החברות. במקביל, נתניהו קיצץ ברוב קצבאות הביטוח הלאומי, דבר שפגע בבעלי ההכנסות הנמוכות.

אם רוצים לבחון את השפעת הרפורמה על רמת השוויון במדינה, די להתבונן בתמונה שמציירים נתוני האוצר במדד ג'יני. ספר התקציב ל־2011–2012 מראה כי מ־2003 מצוי מדד ג'יני לפי הכנסה כלכלית בירידה מתמדת, שמשמעותה הגדלת השוויון. הכנסה כלכלית בהקשר זה כוללת את ההכנסה מעבודה, מהון ומפנסיה לפני תשלום המסים. לעומת זאת, בקיזוז תשלום המסים הישירים וקבלת הקצבאות, במקום שמדד ג'יני ירשום ירידה חדה יותר - הוא דווקא משנה כיוון ועולה כמעט לכל אורך התקופה.

הסיבה להיפוך המגמות בין מדדי ג'יני להכנסות ברוטו ונטו היא הרפורמה של נתניהו, שהגדילה במידה ניכרת את שכר הנטו של בעלי ההכנסות הגבוהות. שכר הנטו של בעלי ההכנסות הנמוכות כמעט ולא השתנה בעקבות הרפורמה במס הכנסה, כשבמקביל קיצצה הממשלה סכומים משמעותיים מקצבאות הביטוח הלאומי.

2

נטל המס בישראל דומה לממוצע הקיים ב־OECD

המציאות: הכל עניין של הגדרות שונות בישראל ובעולם

נטל המס הכולל הוא היחס שבין התוצר לבין כלל המסים שגובים מדי שנה הממשלה, הביטוח הלאומי והרשויות המקומיות. מהדו"ח שפרסם מינהל הכנסות המדינה בשבוע שעבר מתברר כי ב־2008 - השנה האחרונה שלגביה היו לאוצר נתונים השוואתיים למדינות ה־OECD בזמן כתיבת הדו"ח, הסתכם נטל המס הכולל בישראל ב־33.8% מהתוצר. שיעור זה גבוה רק במעט מהממוצע המשוקלל של מדינות ה־OECD, שאליו הצטרפה ישראל ב־2010, שהסתכם באותה שנה ב־32.5%. ב־2009 המשיך נטל המס הכולל בישראל לרדת, אלא שבשנה שעברה שב ועלה ל־32.6%.

הפער הנמוך בנטל המס הכולל נובע בין היתר מהגדרות שונות הנהוגות בישראל ובעולם. ברוב מדינות ה־OECD קיים חוק פנסיה ממלכתית, ומכוחו ההפרשות לפנסיה מהוות חלק מנטל המס. בישראל הפרשות המעסיקים לעובדים משולמות לגופים פרטיים, ולכן אינן חלק מנטל המס. על פי מינהל ההכנסות, אם היה נחקק בארץ חוק פנסיה ממלכתית שהיה מחייב להעביר את ההפרשות לגוף ציבורי, היה נטל המס בישראל גדל ב־2%, וב־2008 הוא היה מסתכם בכ־36% מהתוצר.

3

הפחתת מס הכנסה מגדילה צמיחה

המציאות: יש גורמים משמעותיים יותר

עם עובדות, כידוע, קשה להתווכח. אל לשכת שר האוצר נכנס בנימין נתניהו בתחילת 2003, אחרי שנתיים רצופות של צמיחה שלילית. כבר בסוף השנה הראשונה לכהונתו התהפך הגלגל והמשק חזר לצמוח במשך חמש שנים רצופות בשיעור שנתי ממוצע של 5%. למרות זאת, כיום אנחנו יודעים כמעט בוודאות שהתפנית הדרמטית במצב המשק, שנתניהו מקפיד תמיד לקשר למדיניותו הכלכלית - נבעה בעיקר מסיבות אחרות.

במחקר על תהליך הצמיחה בישראל ב־45 השנים האחרונות שפרסמו לפני כארבע שנים, הסבירו מנהלת חטיבת המחקר דאז בבנק ישראל ד"ר קרנית פלוג והמשנה שלה ד"ר מישל סטרבצ'ינסקי: "המשתנים החיצוניים - היקף הסחר העולמי, המצב הביטחוני, מחירי היבוא, התפתחות העלייה וקבלת הערבויות מממשלת ארצות הברית - מסבירים שני שלישים מהמעבר ממיתון לצמיחה. השיפור בביצועי המקרו־כלכלה והקטנת שיעורי המס מסבירים את השליש הנותר".

המשנה לנגיד לשעבר פרופ' אביה ספיבק היה נחרץ יותר. במאמר שפרסם ב"כלכליסט" לפני כ־3 שנים הסביר כי "התיאוריה והממצאים המחקריים אינם מעלים קשר בין מס הכנסה נמוך וצמיחה. הצמיחה מ־2004 אינה מרשימה, כי כלכלה שיוצאת ממיתון עמוק, צומחת מהר כדי לפצות על האובדן של המיתון".

4

מדיניות המסים מוכתבת על ידי אמנות בינלאומיות

המציאות: נכון, עד שזה מגיע למס על מכוניות

כדי להתאים את המשק שלנו לכלכלת העולם חתומה ישראל על הסכמי סחר חופשי עם ארצות הברית, האיחוד האירופי, איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA) ועוד שורה של מדינות בודדות. הסכמים אלה נאכפים תמיד ככתבם וכלשונם - אך עם יוצא דופן אחד בולט: המיסוי על כלי רכב.

באופן רשמי קיימה ישראל את ההתחייבות שנטלה על עצמה, וכבר לפני שנים ביטלה את המכס על יבוא כלי רכב מהמדינות שאיתן היא חתומה על הסכמי סחר - אולם במקביל מטילה הממשלה מס קנייה על יבוא המכוניות. מס הקנייה אמנם מוטל בישראל גם על מוצרים מיובאים נוספים, אבל כמו במקרים רבים אחרים, גם במקרה של ענף הרכב הסיפור האמיתי הוא המינון.

על כל המכוניות המיובאות מהמדינות שעמן יש לישראל הסכמי סחר, בעיקר ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי, מוטל מס קנייה בשיעור ממוצע של 75%. כלי הרכב המיובאים מיתר המדינות, יפן ודרום קוריאה למשל, חייבים בנוסף במכס בשיעור 7%. עם זאת, על מחיר המכונית בנמל - שהוא מחיר היצרן בתוספת עלות ההובלה - מוטל בנוסף מע"מ בשיעור של 16%. התשלום הזה מהווה בפועל פשוט מס על מס. כאשר מחברים את כל המסים המוטלים על כלי רכב מיובאים, ניצבת ישראל במקום השני והלא ממש מכובד בקרב כל מדינות המערב.

הטלת מס הקנייה על המכוניות כרוכה בבעייתיות נוספת. הסכמי הסחר שעליהם חתומה ישראל נועדו להסיר חסמי סחר ישירים ועקיפים, והעיקרי שבהם הוא המכס על יבוא סחורות. במאמר שפרסמה לפני כמה שנים ד"ר נלי מונין, מי שהיתה בעבר הציר הכלכלי של ישראל באיחוד האירופי, היא קבעה כי "אם בוחרים לבחון את המצב הנוכחי בהתאם לפרשנות הננקטת בבית המשפט האירופי, נראה כי ישראל עלולה להימצא כמי שמפרה את ההוראה האוסרת הטלת היטלים שווי ערך למכס בהסכמי הסחר שעליהם חתמה".