הבלוף של סטרן נחשף

ליגת ה־NBA הפסידה מיליארד דולר בשלוש השנים האחרונות - כך טוען הקומישנר דיוויד סטרן בשם בעלי הקבוצות. 22 מ־30 הקבוצות מפסידות כסף, הם אומרים, והסיבה לכך, לפי הבעלים, היא ההסכם הקיבוצי מול איגוד השחקנים.

יש מעט מאוד חברות בעולם שיסכימו להפסיד כל כך הרבה כסף, כ־1.5 מיליארד דולר בשש שנות קיומו של ההסכם הקיבוצי הנוכחי. מהמספרים האלה המסקנה היא פשוטה, ומדור הספורט של "כלכליסט" מבטא אותה זמן רב:סטרן חייב לעוף הביתה. ובכל זאת, אין שינוי בהנהלה. אין שינוי בפורמט. אין תזוזה ימינה או שמאלה. הכיצד? איזה תאגיד בעולם היה נשאר כה נאמן למנהל כה כושל?

האם הליגה בכלל מפסידה כסף?

"היינו יכולים להציג איזה מספר שאנחנו רוצים בשורת הרווח הנקי - וזה היה חוקי לחלוטין. אנחנו יכולים להחליט איזה רווח או הפסד לממש ואיזה לא. אנחנו חשים בחילה כשאנחנו חושבים על משחקי המספרים שהיו מקובלים במגזר העסקי האמריקאי בשנות התשעים, ושבמידה מסוימת עדיין קיימים בו". הדברים הללו נאמרו לפני שלושה חודשים מפיו של וורן באפט, המשקיע האמריקאי ומספר 3 ברשימת עשירי העולם. והדברים נכונים במיוחד כשזה נוגע לעסקי הספורט, בגלל סעיף שמאפשר לבעלים לרשום את הוצאות השחקנים פעמיים: פעם אחת כשכר, ועוד פעם כפחת. מתישהו בשנות החמישים שוכנעה רשות המס ששחקנים הם כמו עדר בקר או כמו מכונת לחם: מרגע שקנית אותם הם רק מאבדים מערכם. ואת ההשפעות של ההחלטה הזאת אנחנו רואים היום.

הסיפור של הפסדי הליגה התחמם מאוד בשבוע האחרון. מאמר מפתח של לארי קון ב־ESPN שפך אור חדש על "הפסדי הליגה". השחקנים דוחים מכל וכל את המספרים שהוצגו בפניהם זה זמן מה. ומתי ראיתם מיליארדרים שמנפנפים בהפסדיהם כמו שבליגה הזאת מנפנפים בהם? לעולם לא. עשירים לא אוהבים להראות שהם מפסידים, זה הרי פוגע בעצם התדמית של הכסף - שהוא תמיד מנצח.

אבל במאמר של קון, שניתח את הפסדי ניו ג'רזי נטס, עולה תמונה אחרת לגמרי מזו שמציגים הבעלים. שבע קבוצות החליפו ידיים מאז שנחתם ההסכם הקיבוצי ב־2005. ובהעברה מסוג זה נרשמים כספים רבים כ"נכסים לא מוחשיים" או מוניטין כדי לאזן את ספרי החשבונות, שכן המחיר ששולם במציאות תמיד גבוה יותר מהנכסים המוחשיים (אצטדיון, מכירות וכו'). וכשמריצים איזון ממוצע של כ־30 מיליון דולר על פני שבע קבוצות, הפסדי הליגה שוב אינם 370 מיליון דולר, אלא 160 מיליון דולר. ולפי נשיא איגוד השחקנים בילי האנטר, יש להוריד עוד 40 מיליון דולר על משחקים חשבונאיים כיפיים לא פחות, שמהם עולה שקבוצות שנחשבו כפגר מת פיננסית, מציגות בפועל רווחים של כמה מיליוני דולרים. וזה מצמצם את ההפסד של הליגה לכ־120 מיליון דולר.

המסקנה? באפט כבר ציין אותה: לרווח הנקי אין שום משמעות. אבל עם הסתייגות אחת: יש לו רק משמעות ככלי בידיהם של המיליארדרים.

"זה כל כך פשוט"

הבאזז חשוב במיוחד כי המורשת של דיוויד סטרן הולכת ונהרסת בשבועות האחרונים. מצד אחד הוא פיהם של הבעלים, ומאידך הדיקטטורה שלו כנגד השביתה פשוט מצחיקה. הוא אסר כל התייחסות רשמית באתר הליגה לשביתה עד לתחילתה, מה שהפך את האתר לשממה מביכה. הוא קנס את כל מי שהתייחס לשביתה כאל נתון מוגמר. ואז השביתה החלה. באתר של הסלטיקס הציגו ראיון עם לארי בירד. באתר של שארלוט: חבילות כרטיסים. דאלאס המשיכה להציג מרצ'נדייז של האליפות. האתר של דנבר עשה כתבת שער מרתקת על מירוץ הסוסים, הקנטאקי דרבי.

בסיכומו של דבר האמת נמצאת אולי באמצע, אבל לשביתה הזו יש רק גיבור אחד: גילברט ארינאס. לאולסטאר לשעבר תמיד היה פה גדול, וכעת הוא גם הפה הכי חשוב בכדורסל. הנה מה שהוא צייץ בחשבון הטוויטר שלו על השביתה: "לאנשים שלא יודעים למה הם (הבעלים) משביתים אותנו... אני אסביר במונחים של אנשים אמיתיים. ללייקרס, דאלאס, מיאמי, ניקס, מג'יק, בולס, בוסטון, ולעוד כמה אחרות תמיד ישנו הסיכוי הטוב ביותר מול שחקנים חופשיים הודות לעיר ולכסף. אז הערים הקטנות לא יכולות להתחרות. אז הן אף פעם לא יכולות להשתפר והן תמיד מפסידות כסף. אז מכיוון שהבעלים לא יכולים לשלוט זה בזה בהוצאה על שחקנים, הם רוצים שאנחנו נעשה את זה עבורם באמצעות החתימה על ההסכם החדש. זה כל כך פשוט".