מידה ושיקול דעת

שתי שאלות משפטיות עולות בעקבות החשד להטרדת עדים בפרשת קצב: הלגיטימיות של עבודת החוקר הפרטי באיסוף עצמאי של ראיות, והאם ניתן לקבלן כעת בעת הערעור לאחר פסק הדין של המחוזי.

התשובה לשתי השאלות אינה ברורה והיא עניין של מידה ושיקול דעת. איסוף ראיות עצמאי בידי חוקרים פרטיים היא פרקטיקה שהחוק מכיר בה. חוקר פרטי הוא מקצוע שנתון לפיקוח ורישוי. מלבד זאת, אין לחוקר פרטי סמכויות, יתרונות וכוחות שאין לאדם אחר, אלא תושייתו, שליטתו באמצעים טכנולוגיים ואולי גם התמריץ המקצועי להלך על גבולות החוק בדרך לראיה המבוקשת.

לכן, גם במקרה זה, השאלה היא מתי נחצה הגבול הפלילי לכיוון של הטרדת עד? הרמת טלפון אחת למתלוננת אינה הטרדה, אבל הרמת שלושה טלפונים ביום היא הטרדה. פגישה "אקראית" עם העד ברחוב לא תהיה הטרדה, אבל עיקוב אחריו בהחלט כן. כמובן שלחוקר אין סמכות לבצע האזנת סתר או להיכנס למקרקעין פרטיים, אבל הוא בהחלט יכול לצלם בפרהסיה ולהקליט שיחה שבה הוא מעורב.

קבלת ראיות בשלב הערעור תתאפשר רק במקרים נדירים. רק כשמדובר בראיה מהותית שלא ניתן היה להציגה בשלב המשפט. תצהיר של עד שחוזר בו מעדותו תתקבל כמובן בחשד לגבי מהימנותו.

המאמץ להביא ראיות חדשות בתיק קצב נועד להשלים את הטיעון המשפטי בערעור. טיעון שנשען על שתי רגליים: 1. המחוזי לא נתן משקל הולם לספק הסביר, שלטענת פרקליטי קצב עולה מעדותה והתנהגותה של א' ממשרד התיירות. 2. המחוזי יכול היה לאמץ את גרסת הסניגורים על יחסים בהסכמה, למרות שהיא סותרת את גירסת קצב ש'לא היו דברים מעולם'. גם אם הנאשם שיקר, טוענים הסניגורים, רשאי בית המשפט לזכותו כשהמסכת העובדתית היא לטובתו.