אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.

חקר ביצועים: גיליון הערכה שבועי

דני דנון מקשה על התחרות במסווה עידוד הנקה, האמת מאחורי תו הבחירה הנבונה, תשובה, בן דב והתספורות, הטעות של הברוניצקים, המשברים של איטליה וארה"ב וזכרונות ממלחמת לבנון

14.07.2011, 10:57 | כתבי כלכליסט

תחליפי חלב - לא בבתי החולים: דנון מקשה על התחרות

דני דנון הוא חבר כנסת נמרץ, שפועל לא מעט למען עתיד ילדינו. עכשיו, למשל, הוא רוצה לעודד נשים להיניק ולהוציא את תחליפי החלב הממותגים מבתי החולים. דנון הוא אב לילדים כבר שנים, והתחליפים מחולקים ליולדות זה יותר מעשור. כך שהעיתוי של דנון קצת מטריד. בחודשים הקרובים תיכנס לענף שחקנית חדשה, טבע, שכבר רמזה שהיא מתכוונת להתחרות על המחיר. השחקנים הוותיקים בשוק, מטרנה וסימילאק, יודעים שאם טבע תצטרך להתחרות בהן על המדף, יהיה לה קשה מול השם הבטוח שכבר בנו לעצמן לאורך שנים. אבל אם היא תיכנס למחלקות היולדות ותזכה להכשר של בתי החולים, והיא מספיק חזקה כדי לעשות זאת, טבע תוכל לנגוס נתח נאה מהשוק ואולי גם למשוך את כל המחירים למטה. במילים אחרות, ההצעה "מעודדת ההנקה" של דנון היא בעצם מקלות בגלגלי התחרות, כלומר פגיעה ישירה בצרכנים.

גלית חמי

 

קמפיין בריאות חדש: תו הבחירה הנבונה לא מספר לנו הכל

הפסקות פרסומות הן רגעים מטשטשים. קשה להבין בדיוק מה רוצים שם. לכן כשצצה, שוב ושוב, בפריים טיים, הפרסומת לתו שמסמן מאכלים עם ערכים תזונתיים טובים, והמילים "ארגון הבריאות העולמי" נזרקות, זה כמעט משכנע. אבל רגע, מי בודק את המוצרים? מי משלם על הבדיקה? ומי לעזאזל מממן את הפרסום היקר הזה? מחוץ לטלוויזיה, באתר של התו, "הבחירה הנבונה", מתברר שמדובר בעמותה בינלאומית שלא ממש קשורה לארגון הבריאות, ושיוניליוור, שמן ומאפיית אנג'ל כבר הצטרפו ליוזמה. למעשה, הן שם מאז יצאה לדרך ב־2009. ורק הן שם. שנתיים, ואף יצרנית מזון אחרת לא הצטרפה. בדיקה מעמיקה יותר מעלה שהחברות הללו, ובעיקר יוניליוור, משלמות עד מאות אלפי שקלים בשנה כדי לזכות בתו שמסמן את המוצרים שלהן כיופי טופי וכך בעצם גם מממנות את הקמפיין. לא שצרכנים מן השורה יכולים לגלות את זה, כשמוכרים להם הכל באריזה חגיגית של "עולמי", "בריאות" ו"עמותה".

אדוה קיזלשטיין

עוד שתי תספורות בדרך: תשובה והתספורת המוגנת

אילן בן דב אילן בן דב אילן בן דב

אילן בן־דב, ההוא עם הזיקה העמוקה לשאנטי, הודיע למחזיקי איגרות החוב שלו שהם ייאלצו להסתפק רק בכשליש מהכסף שלווה מהם. גם יצחק תשובה, ההוא עם החתונה הראוותנית ביער, צועד בבטחה לעבר הסדר חוב בדלק נדל"ן. לשניהם קשה לעמוד בעומס התשלומים שיצרו החברות שלהם בשנות הגיאות העליזות, ועכשיו הם מגישים את החשבון לבעלי האג"חים. ואף גוף מוסדי, אלו עם החיבה הטבעית לדמי הניהול, לא קם. אין מי שיוביל משא ומתן עיקש כמו זה שניהלו עם אפריקה ישראל. כי כשהמוסדיים קשורים לחייבים, בקשרים עסקיים הדוקים יותר או פחות, בעלי האג"חים, כולנו בעצם, משלמים מכיסם, כרגיל, את מחיר הריכוזיות.

גולן פרידנפלד

אורמת על המדף: הברוניצקים הלכו מאהבה

לדיתה ויהודה ברוניצקי היה חזון, והם הקימו אימפריה מופלאה של אנרגיה ירוקה. אבל מה שלא היה לברוניצקים זה את קור הרוח לנהל מלחמת שליטה, ובעיקר את חוש הריח שהופך אותך מאיש חזון לאיש עסקים. בדיוק מה שהיה לסטף ורטהימר שידע מתי למכור את הבייבי שלו, ולמי. זה היה שווה לו 4 מיליארד דולר. לפני ארבע שנים הברוניצקים יכלו ללכת בראש מורם ולמכור את השליטה באורמת תמורת כ־2 מיליארד שקל. היום הם עושים את זה כפופים ומושפלים, ומקבלים פחות משליש. ואולי חוש הריח הוא לא הבעיה של הברוניצקים, אולי זו האהבה. אולי הם פשוט נפלו במקום שבו הורים רבים נופלים: לא לדעת מתי אתה מנסה להגן על הילד אבל מזיק לעצמך ולכן מזיק גם לו, ולא לדעת מתי לשחרר אותו, בשבילו, ובשבילך.

נעמה סיקולר

יהודה ודיתה ברוניצקי, צילום: בועז אופנהיים יהודה ודיתה ברוניצקי | צילום: בועז אופנהיים יהודה ודיתה ברוניצקי, צילום: בועז אופנהיים

 

ארה"ב מתקרבת לתקרת החוב: אובמה בדרך לארמגדון

שכחו מיוון. החרדות הכלכליות של העולם נעוצות עכשיו באיטליה ובארצות הברית. מי היה מאמין ששתי המדינות שהובילו בבטחה את כלכלת העולם מאז סיום מלחמת העולם, היו מהאבות המייסדים של ה־OECD, האיחוד האירופי וה־G8 ועיצבו את המדיניות הכלכלית העולמית, יגיעו למצב שבו לכולם יש ספק בנוגע ליכולתן לשלם את החובות שלהן? הכלכלנים, גם הדגולים שבהם, פספסו, כרגיל. הם הרי מצטיינים בעיקר בניתוח העבר, ולכן עולם הדימויים שלהם מוגבל רק למוּכּר. גם עכשיו. בימים האחרונים האנלוגיה האופנתית ביותר אומרת שיוון עלולה להיות הליהמן ברדרס של אירופה. לנפילתן של איטליה או ארצות הברית אף אחד עוד לא רוצה להדביק תווית, כי לא יהיה מנוס מארמגדון.

סופי שולמן

מחכים לנס במילאנו: הבורסה באיטליה ממש כמו ישראל

עם פאניקה קשה להתווכח. העדר האיטלקי שועט קדימה, ואין לדעת לאן הוא ייקח את הכלכלה השלישית בגודלה באירופה. אבל השבוע למדנו ממנו דבר אחד: גם ממערב לנתב"ג יש מלוא החופן מהזן של אלה שלא מתים אלא רק מתחלפים. הבורסה במילאנו נפלה בסוף השבוע ב־3.5%. ביום שלישי התחדשו הירידות, ובשעות הבוקר צנחה הבורסה בעוד כ־5%. אבל אז התהפכה המגמה, ובצהריים נמחקו כמעט כל הירידות. למה? בגלל השמועות. את הירידה הובילה שמועה על מתקפה של ספקולנטים על איטליה והיורו, את העליות דרבנה השמועה על כך שסין קונה המוני מניות איטלקיות. עכשיו גם המשקיע האיטלקי למד, ובדרך הקשה: מי שהולך לישון עם רב סרן שמועתי, שלא יתפלא אם הוא קם עם פחות כסף בכיס.

אמנון אטד

סילביו ברלוסקוני, צילום: בלומברג סילביו ברלוסקוני | צילום: בלומברג סילביו ברלוסקוני, צילום: בלומברג

 

חמש שנים למלחמה: שלישיית לבנון וההיסטוריה המשוכתבת

השבוע ציינו בישראל - לא רבים, אבל היו מי שציינו - חמש שנים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה, ושוב קיבלנו הוכחה לכך שאין דבר מעוות יותר מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי. אחרי חמש שנים של שקט בגבול, לבעלי העניין קל מאוד לצבוע את המלחמה השערורייתית - שבה נהרגו 44 אזרחים ו־121 חיילים ישראלים - בצבעים כמעט ורודים. הספין מתמקד בטפיחה עצמית על השכם על ההצלחה, כביכול, בשיקום ההרתעה של ישראל. בחברה מתוקנת עמיר פרץ, דן חלוץ ואהוד אולמרט היו מורחקים מהמגרש הפוליטי לצמיתות. אבל בישראל שניים מהם סוללים ממש עכשיו, ומעל כל במה אפשרית, את דרכם לצמרת הפוליטיקה (מהשלישי הדבר נבצר רק משום שהבמה המרכזית שלו כרגע היא דוכן העדים). זה הזמן להתחיל לפחד.

תומר זלצר

תגיות