צילום: עמית שעל
המושיע מבית לחם
כשג'ון קלהאן נכנס לתפקיד ראש העיר בית לחם, פנסילבניה, הוא קיבל יישוב שוקע, מובטל ומיואש. שבע שנים אחר כך בית לחם היא מהערים המשגשגות והמבוקשות בארצות הברית. בראיון ל"מוסף כלכליסט" הוא מספר כמה קל לעשות את זה. כל מה שצריך זה חנונים ומהמרים
בית לחם, קיץ 2011. הרשות המקומית נערכת לפסטיבל המוזיקה השנתי שייערך בתחילת אוגוסט. הרחובות הציוריים מתכסים במנורות צבעוניות שמשרות ניחוח עתיק. הבתים מתמרקים ועצי השדרות נגזמים. צריחי הענק הניצבים בלב העיר, זכר למה שהיה פעם מפעל "בית לחם סטיל", גאוות מדינת פנסילבניה ומבתי החרושת הגדולים באמריקה, מתקשטים בזרקורים המאירים מטה, אל הרחבה שמול הצריחים. לפסטיבל Musikfest עתידים להגיע מאות אמנים ולהקות מרחבי אמריקה ויותר ממיליון מבקרים - הרבה לעיר בת כ־75 אלף תושבים, שאמנם אינה גדולה בהרבה מהרצליה, אך ב־2006 נבחרה על ידי המגזין "Money" לאחת ממאה הערים שהכי טוב לחיות בהן באמריקה, ב־2008 נבחרה על ידי המגזין "פורצ'ן" לאחת ממאה הערים שהכי כדאי לפתוח בהן עסק, ונחשבת לאחד המקומות באמריקה שהיטיבו לשרוד את משבר האשראי של 2008.
ממדי ההצלחה של בית לחם, פנסילבניה מרשימים במיוחד על רקע העובדה שבתחילת 2004 היא היתה עיר מיואשת ומוכת ואבטלה שתושבים רבים ברחו ממנה. העברת מפעלי תעשייה רבים מאמריקה למזרח פגעה קשות במפעל בית לחם סטיל, שהיה המפרנס העיקרי בעיר ושבמשך כ־150 שנה נמנה עם בתי החרושת הגדולים באמריקה, וגם מוזכר ככזה בסדרת הדרמה עטורת הפרסים "מד מן" שעלילתה מתרחשת בשנות השישים. ב־1995 הפעילות בו הופסקה, ובתחילת העשור הנוכחי הוא פשט את הרגל. נדמה היה שתהליך "ההרס היצירתי" של הקפיטליזם יהרוס בתוך שנים מעטות את העיר בת 270 השנים.
באחרונה ביקר בישראל מי שחתום על התפנית שבית לחם עברה בשבע השנים האחרונות, ושבאמצעות יוזמה מקורית וגישה יוצאת דופן בקשריו עם הקהילה הפך אותה מטרגדיה לסיפור הצלחה: ג'ון קלהאן (42), ראש העיר של בית לחם מאז 2004. את קלהאן הזמינה לישראל עמותת מרחב - עמותה של אדריכלים ואנשי עסקים שמארגנת סדנאות וקורסים לראשי ערים בלבד. מטרתה המוצהרת של העמותה היא להכשיר ראשי ערים בתכנון עירוני, הנדסה ועוד תחומים שקשורים לניהול ערים ושראשי ערים רבים אינם בקיאים בהם. קלהאן הוזמן להרצות בסדנה של מכון ראשי ערים, שעמותת מרחב מפעילה, ולתאר מה עשה בפנסילבניה באופן שאפשר יהיה ליישמו בערים בישראל. זה היה ביקורו השני בישראל, לאחר שבשנת 2006, השנה שבה עירו הופיעה ברשימת המקומות המומלצים לחיות בהם, השתתף בוועידת ירושלים.
ומה קלהאן עשה? מרגע שנבחר הוא פעל ליצירת מקור הכנסה חדש לעיר שימתג אותה כפי שמפעל בית לחם סטיל מיתג אותה בעבר. והוא יצר שניים: האחד היה להפוך את בית לחם לחממת סטארט־אפים ענקית, שמיועדת לחברות צעירות, לפני הפריצה לעמק הסיליקון. השני היה הפיכת המפעל הדומם לאחד מבתי העסק המבוקשים בפנסילבניה, גם אם שנוי במחלוקת בקרב תושבי העיר עצמה - קזינו ענקי.
הקזינו שהציל אותם
למי שלא מכיר פוליטיקאים אמריקאים, קלהאן נראה ונשמע כמו קלישאה קולנועית. הוא נשוי ואב לשלושה, חייכן, פוטוגני, רהוט, מודע לסביבתו ומרבה לדבר בסיסמאות בסגנון "Yes We Can", כשעל פניו ארשת משוכנעת ואופטימית. אלא שהוא אחד המקרים שבהם הסיפור האמיתי תואם את הקלישאה. למועצת העיר בית לחם הוא נבחר לראשונה בגיל 29, אחרי שכבר הספיק לעשות קריירה בחברת התרופות פייזר. הוא היה חבר המועצה הצעיר בתולדותיה, והעיתונות המקומית גם סימנה אותו ככוכב פוליטי עולה, וגם החלה לעסוק בקסמו האישי ובאורח חייו הצעיר. לראשות העיר הוא נבחר בגיל 35, כשכלכלת בית לחם היתה בשפל. כעת הוא בקדנציה השלישית שלו. כשהוא מספר איך חילץ את העיר מהבוץ, סיפורו נשמע מתקתק ומובן מאליו, טוב מכדי להיות אמיתי. אלא שמה שבטוח הוא שהסיפור הזה אמיתי.
"כשנכנסתי לתפקיד היה ברור לי שהמפתח הוא המפעל. רק מבחינת שטח הוא תופס 20% מהעיר", הוא מספר בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט". "התוכנית הקיימת לגביו, לבנות בו מוזיאון להיסטוריה תעשייתית, היתה תקועה לגמרי. חשבו שזה ימשוך אנשים לעיר, אבל לדעתי המחשבה הזאת היתה מוטעית. זה משהו שיכול להשתלב בפרויקט, אבל זה לא יכול להיות לב הפרויקט".
באותה השנה הוקמה בפנסילבניה "המועצה למשחקים", גוף רגולטורי שמטרתו להכין את הקרקע להפיכת פנסילבניה למדינה ה־19 בארצות הברית שמתירה הפעלת בתי קזינו. קלהאן החליט שזה עומד להיות ההימור שלו על עתיד כלכלת העיר: הקמת בית קזינו במקום מפעל הפלדה. "זו לא החלטה קלה", הוא אומר. "הנושא היה שנוי במחלוקת והציף רגשות אצל אנשים. כראש עיר, הכרתי במציאות. המציאות היתה שההימורים היו מגיעים לאזור שלי בכל מקרה. אם לא לצד שלי אז לעיר השכנה, וסמכתי על עצמי שאעשה זאת טוב יותר מהאחרים, ואצלנו נוכל למקסם את מה שטוב בקזינו ולמזער את הרע". הוא החל לפעול לכך שאחד מחמשת בתי הקזינו החדשים שיקבלו זיכיון ממדינת פנסילבניה יוקם אצלו.
אלא שהבעיה הגדולה לא היתה לשכנע את הרגולטור, אלא לשכנע את תושבי העיר. "המפעל הריק עדיין העסיק פועלים שנהנו מתנאי איגוד מקצועי. הנציגים שלהם אמרו לי: 'לא אכפת לנו מהפרויקט הזה, לא אכפת לנו מהבניינים, תעזבו את זה'. אנשים בעיר רצו לשמר כל פרט במפעל כחלק מהמורשת ההיסטורית שלה. וגם המפעילים של הקזינו לא רצו להכניס אותו למפעל, הם רצו למקם אותו מחוץ לעיר, על הכביש הראשי, כדי שאנשים יוכלו לעלות ולרדת מהכביש לקזינו. היה ברור לי שאם הוא יהיה על הכביש המהיר אף אחד לא ייכנס לבית לחם", הוא מספר.
הדרך לשכנע את התושבים כללה הבטחות והתחייבויות רבות, ובראשן התחייבות לשמור על המבנה המקורי של בית לחם סטיל, על קירותיו הפנימיים ועל תנורי הכבשן הגדולים ("אמרו לי: 'אתה לא יכול לגעת בהם. הם הקשר שלנו לעבר'"). והיא עברה דרך פגישות רבות שקלהאן ערך עם תושבים ונציגים מהשכונות שסביב המפעל. בישיבה אחת, שקלהאן לא ישכח, הוא ננזף על תוכניתו על ידי לא פחות ממי שהיתה מורתו לספרות בכיתה י"א. "פתאום ראיתי את המורה שלי מהתיכון, גברת סמאלר, לוקחת את המיקרופון, מצביעה לעברי ואומרת: 'אם הייתי יודעת שאתה תביא את זה לעיר שלי לעולם לא הייתי מצביעה לך'. הרגשתי כאילו הייתי שוב בבית הספר ולא הכנתי שיעורים. זה היה אחד הרגעים שבהם שאלתי את עצמי אם אני הולך בכיוון הנכון. אבל בינתיים, חמש שנים אחרי שקיבלנו את הזיכיון ושנתיים אחרי פתיחת הקזינו, הפשיעה ירדה, ויש 200 אלף מקומות עבודה והכנסות ממסים שמאפשרות לנו להשקיע בדברים חדשים. עכשיו לא תמצאי בבית לחם מתנגד אחד.
"פניתי למוסד שמאגד את ראשי הערים בפנסילבניה. הם לא פתרו את הבעיות או נתנו לי תשובות, אבל יצא מזה ששמרנו את תנורי הכבשן הגדולים. הם אמרו לי: 'תעשה מה שאתה יכול עם הבניין הישן מסביב, אבל אתה לא יכול לגעת בהם. הם החלק המרכזי והקשר שלנו לעבר ולמה שקרה. הם מאוד מיוחדים והופכים את העיר לשונה'. וזה גם המסר שניסיתי להעביר לראשי הערים כאן. תמצאו את מה שמייחד אתכם מכל מקום אחר ותבנו על זה. ראש העיר רהט, למשל, רצה לבנות שוק שיהיה תחת אוהל ענק, באופן שמזכיר אורח חיים בדואי - זה רעיון מצוין. תמצאו את המקום שמייחד אתכם, אבל אל תעשו את זה באופן מלאכותי ומזויף כמו מרכזי אפקוט או דיסנילנד, תעשו את זה אמיתי. משהו שאנשים ישתמשו בו ואנשים אחרים גם יבואו כי הם יראו שזה אמיתי. במקרה שלי, באיגוד ראשי הערים של פנסילבניה אמרו לי שהכבשנים האלה הם אמיתיים ואי אפשר להחליף אותם, זו ההיסטוריה ולאף עיר אחרת אין אותם. "כשהגיע משקיע לרכוש את הנכס, זה היה ממש כמו בסרט. ישבנו במסעדה, לקחתי מפית והתחלתי לצייר לו את הפרויקט. הוא בכלל לא ידע מה הוא קונה. הוא תכנן לקנות בניין אחד וקיבל את כל המתחם במקום. הלוואי שהייתי שומר את המפית הזו, כי זה הפך למציאות".
מה השבת לגברת סמאלר?
"לא רציתי להתעמת איתה מול כולם, אז התקשרתי אליה באותו שבוע, ואמרתי לה שאני מצטער שהיא חושבת כך, ושאני נאבק באותן דאגות. אבל הסברתי לה את הרציונל, ואמרתי לה שמה שחשוב הוא שהתכנון ייצא לפועל נכון. היא אמרה שהיא מבינה את דרך החשיבה שלי, שהיא לא מסכימה, אבל שמחה לשמוע שהבאתי בחשבון את הבעיות ושזו לא היתה החלטה חפוזה. עשינו סוג של הסכם להיפגש בסוף הדרך ולראות מי צדק. עכשיו היא תומכת נלהבת".
היא התנצלה?
"היא לא הטיפוס שיתנצל, אבל היא הראתה לי בדרכים אחרות", הוא אומר ומצחקק.
ואיך משכת חברות סטארט־אפ לעיר?
"הגענו לזה מהמחשבה למצוא את מה שמייחד את העיר ולבנות עליו. בעיר שלנו יש שני דברים כאלה, בית לחם סטיל ואוניברסיטת לי (Lehigh). אז כדי למשוך חברות הפחתנו מסים, הקמנו ועדה שנותנת בונוס נוסף לחברות עם רעיונות טובים, שכנענו את המדינה להקים קרנות ולהיכנס כשותפה במיזמים, ושיתפנו פעולה עם האוניברסיטה, שתאפשר לחברות למסחֵר טכנולוגיה שהיא מפתחת, ומצד שני תיתן גישה לציוד שחברות קטנות לא יכולות להרשות לעצמן להחזיק ולפרופסורים. יצרנו אינקובטורים עסקיים שמספקים ציוד, מרחב וקהילה שבה כולם יכולים לחיות ולעבוד יחד, ובנינו בעיר מרכזי טכנולוגיה שמושכרים במחירים נמוכים ממחירי השוק. רוב החברות שאצלנו קטנות מאוד, הן השלושה חבר'ה שפתאום יש להם רעיון. אחרי שהרעיון עובד והם מתחילים לייצר הם יכולים לעבור לבוסטון, פילדלפיה או ניו יורק. הרבה קרנות הון סיכון רוצות שהחברות יעברו, כדי שיוכלו לפקוח עין עליהן. אבל בינתיים, מכל ההימורים וההשקעות העיר הרוויחה שתי חברות רווחיות שנולדו בה ופועלות בה. אחת מייצרת שבבים, והשנייה מייצרת מכשיר ששמים בפה ואחרי 20 דקות מקבלים תוצאות של בדיקות לכל מיני מחלות, כולל איידס.
"אני חושב שמה שעשה את ההבדל היה 'שכונות הידע' שיצרנו. מקומות שאנשים יכולים לגור, לבלות ולעבוד בהם. שכונות שאנשי הייטק צעירים היו רוצים לגור בהן. אנשים יצרניים באמת לא רוצים לגור במגדלים מחוץ למרכז. תפקיד ראש העיר הוא ליצור את השכונות שמושכות את האוכלוסייה שהכי טובה לעיר, להשפיע על היצע הדירות, על החנויות, על האמנות והתרבות, על זה שיהיה פארק לצאת אליו לריצה נעימה בערב. זה גם מה שאני מנסה לומר לראשי העיר שאני פוגש פה בישראל".
אני? לא מבין בישראל?
קלהאן הגיע לישראל כדי להעביר הרצאות לראשי העיר שהשתתפו בסדנת מכון ראשי ערים, וגם כדי להחמיא קצת ובעיקר לנזוף, הכל בחיוך אמריקאי. "הספקתי לראות את ישראל האמיתית, ואני רואה אצלכם יותר מדי בנייה של מגדלים רבי־קומות, ויותר מדי ראשי עיר עייפים שנותנים לזה לקרות, ושלטון ריכוזי שלא מקדם את היוזמות שבאמת חשובות לערים", הוא אומר.
כלומר, אתה אומר שראשי הערים פה לא בסדר כי הם לא ראשי עיר אמריקאים.
"זה גם מה שניסו לומר לי פה, 'אתה אמריקאי, מה אתה מבין במורכבות ישראלית'. אני חושב שקל להתגונן כשאתה מוצא את ההבדלים ומשתמש בהם. הם לא אומרים את זה כסוג של תירוץ, הם רק מנסים לטעון שבגלל ההבדלים בין ישראל ואמריקה לי קל יותר לעשות דברים ולהם לא. אני לא מוותר להם. זה נכון שיש הרבה הבדלים, אבל גם אצלנו לא קל. צריך למצוא את הדרך, צריך לחשוב כמו שחקן שחמט, וגם להבין שהמעורבות הממשלתית היא לא עזרה ולא תירוץ למצב, אלא בעיה שיש להתגבר עליה".
ובכל זאת, רצון ומאמץ לא משנים את הביורוקרטיה במדינה ואת כוחם של המנגנונים. העצה שיש לך לראשי עיר שאינם מצליחים להזיז יוזמות היא רק הסיסמה "אל תוותרו"?
"שלומי", הוא אומר, בכוונו לראש עיריית בת ים שלומי לחיאני. "לא ביקרתי הרבה בבת ים, אבל כבר הבנתי שהוא אחד שגורם לדברים לקרות. שמעתי שיש לו בעיות עם החוק ואני לא יודע אם זה נכון, אבל הנקודה היא שאצל שלומי אין ויכוחים אם הוא יכול או לא, או רוצה או לא. שלומי עושה דברים. החוכמה היא לנווט אנרגיות כאלה וליצור איתן סביבת מגורים טובה. אני מבין שבישראל יש יותר שליטה מרכזית מאשר באמריקה, אבל ראשי ערים שידחפו יכולים להשפיע על חיי תושביהם יותר מהמדינה. זה תהליך אטי אבל אפשרי. חוץ מזה, הרבה בעיות אצלנו דומות לאלה שלכם".
אילו בעיות למשל?
"ההתרחבות לפריפריה. בארצות הברית לא משקיעים מספיק ב'להחזיר את הכסף לעיר', וגם אצלנו וגם בישראל מתרחבים החוצה ומשקיעים פחות במרכז העירוני. זה למשל רחוב נהדר", הוא מצביע על החלק הצפוני של רחוב בן יהודה בתל אביב, שבו אנחנו מטיילים. "המדרכות רחבות, יש חנויות בקומה הראשונה ואנשים גרים מעל. אלה רחובות שיעבדו גם בישראל וגם בפנסילבניה. ראש העיר הוא שאחראי לכך שהרחובות אצלו ייראו כך, לא שר הפנים".
אחד השיעורים שקלהאן ניסה להעביר לראשי הערים היה בחשיבה לטווח ארוך. "אף פעם אין משאבים. לכן כל יוזמה צריכה להתפרק לשלבים. כשהתחלנו אצלנו, ישבנו על תוכנית לעשר שנים ופירקנו אותה לחלקים בני שנה, ואז עברנו בין השכונות ושאלנו את האנשים במה להתחיל. גילינו שהתושבים הכי רוצים להחליף את תאורת הרחוב, כדי שהיא תשרה יותר ביטחון בלילות. וכך 2 מיליון הדולרים הראשונים הלכו לתאורה. כשעשינו את זה, התאמנו את זה לתוכנית אחרת שלנו, לחבר את הקצה הצפוני והדרומי של העיר. התחלנו בשכונות שמחברות את שני חלקי העיר. היו גם תוכניות שגנזנו בגלל התנגדויות. לדוגמה, ויתרנו על בנייה של חניון ליד המרכז ההיסטורי של העיר כשלא הצלחנו לגייס לזה תמיכה".
"יש לכם יותר מדי מגדלים"
יצא לך לראות עיר שהזכירה לך את בית לחם?
"אני לא יודע אם יש פה עיר שהיא כמו בית לחם. יש יוזמות שמנצלות את היתרונות המקומיים של ערים, כמו שאנחנו עשינו בבית לחם. לדוגמה, אהבתי את היוזמה ברהט. זה משהו שהוא לא תיירותי או גימיקי, אלא שימושי באמת. זו הרוח. גם הרחוב הזה, למשל, דומה קצת לבית לחם. אבל לנו אין את המגדלים הענקיים שאתם ממלאים בהם את תל אביב".
מגדלים מושכים עשירים ומגדילים מסים שאפשר להשקיעם בדברים אחרים, כמו הקזינו שלכם.
"יש לזה מקום, אבל זו לא צריכה להיות צורת המגורים העיקרית. זה לא באמת פיתוח עירוני טוב. לעיר צריך למשוך צעירים יצרניים וליצור בה סביבה שאנשים ירצו לחיות בה. צמיחה מגיעה כשאנשים נפגשים. ומתחת למגדלים זה לא קורה, לא נעים להסתובב שם.
"בשורה התחתונה, המסר שיש לי לראשי הערים הוא שבשונה מחברי פרלמנט, הם מסוגלים לעשות בכל יום שינוי מורגש בחייו של מישהו, פעם קטן, פעם גדול. ראשי ערים צריכים להיות קרובים לתושבים. ראש עיר צריך להיות מישהו שקשה לו לאכול במסעדה כי כולם מרגישים נוח לבוא אליו ולספר לו על הבעיות שלהם. זה סוג התפקיד".
מה שאיפותיך לעתיד? ניסית לרוץ לקונגרס בשנת 2000 ונכשלת. תרוץ שוב?
"להתמודד על קדנציה רביעית בבית לחם אסור לי, אז בעוד שנתיים וחצי אצטרך למצוא עבודה. ייתכן שארוץ למשהו, לא יודע לְמה. אני לא רואה עצמי כפוליטיקאי אלא כפותר בעיות. אנשים בקונגרס אומרים: 'אני דמוקרט אז עליי לפעול כך, אני רפובליקני אז עליי לפעול כך'. אני מאמין שאם יש בעיה, אני פשוט צריך לפתור אותה".
2 תגובות לכתיבת תגובה