דורסמן הורס את המורשת שלו

29 במאי 2008. היכל נוקיה בתל אביב. 2.3 שניות לסיום גמר הפיינל פור בין מכבי תל אביב להפועל חולון. אלפי אוהדי הפועל חולון ביציעים צופים בחוסר אמונה בזריקה קשתית שמשחרר מאליק דיקסון. בכל סרט אחר, הכדור הזה היה פוגע בטבעת, יוצא החוצה ומאפשר לשמעון מזרחי לסמן וי על אליפות נוספת. לא הפעם. הכדור נכנס לסל, מזרחי ודייוויד פדרמן בהלם, יותם הלפרין בוכה, אוהדי חולון שרים שירי הלל לבעלים־מאמן מיקי דורסמן, שהביא להם אליפות ראשונה בהיסטוריה.

מאוחר יותר, דורסמן ינגב חומוס מצלחת האליפות. שלוש שנים חלפו, ודורסמן הצליח בעמל רב להפוך את עצמו מהמשיח של חולוניה לאחד האויבים המובהקים של המועדון.

אחרי הזכייה באליפות, דורסמן החליט שלא מתאים לו יותר להכניס את היד לכיס והוא החליט להפוך למאמן במשרה מלאה. הוא עזב את חולון, ואחרי ניסיון עגום כמאמן מכבי ראשון לציון, חזר לאולם הפחים כמושיע בעונת 2009/10. ברגע האחרון, הוא הצליח להשאיר את חולון בליגת־העל - רק כדי לנטוש את הספינה שוב רגע לפני פתיחת העונה שעברה.

אם אוהדי חולון חשבו שעידן דורסמן - על חלומותיו ואכזבותיו המובטחות - הסתיים, הרי שהם לא השכילו להבין מה מניע את האיש הזה: דורסמן פשוט לא מצליח לצאת מהדימוי העצמי שלו כמשיח.

עכשיו, כשלחולון הגיע אגו לא פחות גדול בדמותו של פיני גרשון, דורסמן יוצא מחליפת המאמן וחוזר לגלם את בעל ההון: פתאום הוא רוצה את הקבוצה, ומפזר איומים שהקרב בין אלי טביב למוני הראל בהפועל תל אביב הוא משחק ילדים בהשוואה למה שהוא מכין לגרשון. בקרב האגואים הזה, המפסידים הבטוחים הם הקבוצה והאוהדים.