שביתת הרופאים

חוסנה של חברה נשען לא רק על עוצמתה הצבאית-ביטחונית, אלא על סולידריות אזרחית ועל ערבות הדדית, שבין מרכיביהן עומדת היכולת להגן ולדאוג לאחר, לשונה ולחלש. מערכת בריאות ציבורית חזקה היא חלק בלתי נפרד מהחוסן הזה, ואת זה צריכים המחוקק והמושל להבין ולהטמיע היטב.

התבוננות ביקורתית במציאות מגלה, שמעולם לא הייתה ממשלה בישראל שהציבה את העצמת הרפואה הציבורית במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה. הדיון הציבורי בענייני מצב הרפואה עולה רק כאשר עומד באוויר ריח של איום בשביתה. עד אז נדמה שהארץ שוקטת. עשר שנים של שקט מדומה במהלכן מצוקת האשפוז הציבורי רק הלכה ותפחה. הזקנה מהמסדרון בנהריה שוכבת עכשיו במסדרון במרכז תל אביב ומצוקתה שלה, הזועקת אלינו בכאב מהול ביאוש "אל תשליכני לעת זקנה", ראוי שתתחיל להיות המצוקה שלנו, של כולנו.

הצורך במערכת אשפוז ציבורית איכותית הוא חלק מסדר היום החברתי של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, החורטת על דגלה שוויון הזדמנויות. ועם זאת, מאז חוקק ב-1994 החוק לביטוח בריאות ממלכתי, המושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדי, אנחנו מתרחקים בעקביות ובהתמדה באופן שבו אנחנו נוהגים במובילי הבריאות המרכזיים – ברופאינו, ודוחקים אותם אל הרפואה הפרטית, שדלתותיה פתוחות בפני ציבור קטן ובעל אמצעים.

למצעד האיוולת הזה, בו פועלת ממשלה בניגוד גמור לאינטרסים שהיא עצמה הגדירה, צריך לעשות סוף. ואת הסוף הזה לא יכול לעשות משא ומתן בין ארגון עובדים לבין האוצר, כי אם המחוקקים ודיוני הרשות המבצעת. אלא שנדמה, שמי שמופקד על שמירת האינטרסים הללו, אינו בקיא כלל במשמעות הגדולה של סטייה מהדרך שהתווה חוק הבריאות ואינו מבין את גודל האיוולת הכרוך בפעולה מנוגדת לאינטרסים הללו.

תנוח דעת כולנו, שנזדקק מתי שהוא לטיפול רפואי, כי לא לעולם חוסן. ובהיעלמו של החוסן הפרטי שלנו, ודאי נרצה לדעת שהחוסן החברתי במקומותינו חזק דיו כדי להעמיד בעבורנו את הטוב שברופאים ואת הטובה שברפואות. גם אם לא נוכל לשלם בעבורם ממיטב כספנו.

עבודה במשך שעות ארוכות היא אמנם מעייפת, ובראייה מערכתית עלולה להיות גם מסוכנת. אבל עוד לא הומצאה שיטה טובה יותר שתאפשר את מימוש ערכינו המקצועיים, הכוללים את רצף הטיפול והמעקב אחר החולה ואת שימור הידע. ערכים המבטאים את ההבנה שאחריות הרופא למטופליו היא טוטאלית ואינה ניתנת לחלוקה, גם לא למשמרות בנות שמונה שעות. ההתנגדות, בהקשר הזה, להנהגת שעון נוכחות לרופאים, בין אם יתוגמלו על כל שעת עבודה נוספת ובין אם לאו, צריכה להיות ברורה וגורפת. אחריותנו כרופאים איננה ניתנת לכרטוס. אחריות הרופא למטופליו מתמשכת, כמו גם עבודתו פעמים רבות, באופן שחורג משעות העבודה המקובלות.

לטענת האוצר, שבהיעדר שעון נוכחות נוטשים הרופאים הבכירים את בתי החולים הציבוריים בשעות מוקדמות כדי למהר אל הקליניקה הפרטית, צריך לענות בפשטות: זו הביצה ולא התרנגולת. "בריחת" הרופאים אל הרפואה הפרטית היא פועל יוצא של קיפוח שכר היסטורי מתמשך. בל נשכח, שמן העבר השני של המתרס מצויים רופאים רבים שעובדים שעות נוספות מתוך תחושת מחויבות כלפי המטופלים ולא במטרה להרוויח עוד כסף. ועם זאת, אסור לנצל בצורה צינית את תחושת השליחות והדאגה של הרופאים לחולים ואת מחוייבותם המוחלטת כלפיהם ולקפחם בהיבט התגמול.

שביתת הרופאים היא האחראית שבין כל השביתות במשק. אין עוד מגזר פרופסיונלי או אחר במשק הישראלי ששובת באופן כל כך אחראי ומתחשב. עד כדי כך, שיש מי ששואל, האם בכלל ניתן להעביר מסר כשנושכים אבל לא ממש סוגרים את הפה. המאבק הזה, בשונה מהמאבק על שכר הרופאים, אינו מאבק פרופסיונאלי-סקטוריאלי. אין זה מאבקם של הרופאים בלבד. את המאבק הזה על דמותה של הרפואה בישראל צריכים להוביל כולנו, אזרחים בריאים שעוד יזדקקו לה ואזרחים חולים שזקוקים לה כבר כעת.

הכותבים הינם רופאים במערכת הרפואה הציבורית בישראל