לסרט הזה יהיה רק סוף אחד

מאז ומתמיד אהבתי סרטי מתח ופעולה: הריגוש שבציפייה לרגע שבו הכל ישתבש והרע מכל יקרה היו משולים רק להנאה שנגרמה לי ברגע שבו הכל הסתדר פתאום לטובת הגיבור ולרעת אויבו. הביטחון הזה שהכל יבוא על מקומו בשלום ושכל אחד יקבל את שמגיע לו הוא מרכיב קבוע בזרם המרכזי של תעשיית הסרטים מבית הוליווד - החלון הקדמי שמבעדו מביט רוב העולם על הכלכלה מספר אחת בתבל.

אולם עם ההתבגרות וההיחשפות למציאות הלא הוליוודית כל כך של הקיום היומיומי, האפקט הזה מתחיל קצת לעייף ולאבד מזוהרו. פתאום מתקבלת איזו תחושה של "כבר ראיתי את זה"; מתחשק להעביר את הסרט קדימה או פשוט לשקול פעמיים לפני שהולכים לקולנוע.

כך אני מרגיש גם ביחס לאחד הדיונים החריפים והמשמעותיים ביותר שמתנהלים בחודשים האחרונים בזירה הכלכלית האמריקאית: הדיון על העלאת תקרת החוב הציבורי והאופנים הראויים להעלותה. הקדימונים קבעו כי מדובר באחד הסרטים המותחים ביותר בעשור האחרון: לכלכלה הגדולה ביותר בעולם יש עד 2 באוגוסט 2011 להעלות את תקרת החוב הממשלתי שמותר לה לצבור.

חוב זה מורכב מההתחייבויות של הממשל כלפי האזרחים ומוסדותיהם (רווחה, חינוך בריאות וכד'), ולמעשה מדובר בחוב שנצבר מכספי משלם המסים. אם הממשל לא יצליח להסכים על האופן שיממן את העלאת התקרה עד למועד זה, יפקעו זכויות האשראי שלו והוא ייאלץ להכריז לראשונה בתולדותיו כי אינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו. במקרה כזה, המשבר הגלובלי של 2008 ייראה כמו שקופית חסות דלת תקציב.

גירעון הממשל שניפח את החוב בארה"ב 

הקונפליקט התחיל להתהוות

בתפקיד הראשי מלוהקים הנשיא ברק אובמה ומפלגתו הדמוקרטית, שקוראים להעלות מסים, בדגש על המעמד הגבוה; להגברת הרגולציה על המגזר הפיננסי ולרפורמות מקיפות בבריאות וברווחה. היריב של הגיבור הוא דובר הקונגרס, ג'ון בוהנר, ומפלגתו הרפובליקנית. אלה מנסים בכל דרך אפשרית לסכל את יוזמותיו של אובמה, מונעים כמעט כל קיצוץ שמציעים הדמוקרטים ונחלצים לעזרתם המיסויית של התאגידים ובעלי ההון.

הקדימונים שואלים בקול מאיים: האם יצליחו אובמה ומפלגתו לגבור על הרפובליקנים ולאשר את העלאת תקרת החוב לקול מצהלות האזרח האמריקאי, או שמא לפנינו ארמגדון כלכלי בממדים תנ"כיים שיסחוף איתו את כל העולם? התשובה לדעתי ברורה: המרחק הרעיוני בין הוליווד לגבעת הקפיטול בוושינגטון קצר בהרבה מזה הגיאוגרפי, וארה"ב תאשר את העלאת תקרת החוב - גם אם ברגע האחרון בלבד. אולם למה שיקרה עד אז, כמו גם לעובדה שהסרט הזה משפיע במציאות על מאות מיליוני בני אדם, חשיבות מכרעת שאסור להתעלם או לשכוח ממנה.

בשנת 2011 נכנס ג'ורג' וו. בוש הרפובליקני ללשכת נשיא ארה"ב, שאותה פינה שמונה שנים מאוחר יותר לטובת ברק אובמה הדמוקרטי. כשבוש החל את כהונתו בשנת הכספים של 2001 נהנה התקציב הממשלתי מעודף (ההכנסות עלו על ההוצאות), בפעם האחרונה מאז. מ־2001 ועד שנת הכספים של 2009, עלו הוצאות הממשל בשיעור של 6.5% מהתמ"ג, בשעה שההכנסות ממסים ירדו ב־4.7% מהתמ"ג. העלייה בהוצאות לעומת הירידה בהכנסות נומקה בזמנו על ידי ממשל בוש ב"חוסנה של הכלכלה האמריקאית". במילים אחרות: היה יותר, אז נתנו יותר.

וכך, אף כי אובמה חתום על הרפורמה המקיפה במערכת הבריאות, גם בימיו של בוש תפסו הגדלת תקציבי ביטוחי הבריאות הממשלתיים (מדיקר ומדיקאייד) את עיקר העלאת ההוצאות הממשלתיות (הסתכמו ב־1.7% מהתמ"ג), ומיד אחריהם הגיעו הגדלת תקציבי הביטחון (1.6% מהתמ"ג), האבטלה (1.4%) והביטוח הלאומי (0.6%).

בנוגע לקיצוצים, הם נעשו בעיקר במסים, במה שנודע לימים כ"חבילת הקלות המס מימי בוש". הקלות אלה ניתנו לכל המעמדות, ושימשו שדה קרב מרכזי בין הרפובליקנים לממשל אובמה, שהבטיח לבטלן עבור המעמד הגבוה. הבטיח ולא קיים בינתיים.

בפועל הגיעו הדברים לידי כך שיחס ההוצאות לתמ"ג האמריקאי עמד ב־2009 על רמתו הגבוהה ביותר זה ארבעה עשורים. בהתאמה לכך, אישר הקונגרס בכל שנה העלאה של תקרת החוב, אבל גם ההעלאה הזו הפכה יותר ויותר אבסורדית משנה לשנה. לשם ההבנה, בעוד שב־2001 אושרה העלאה של תקרת החוב ב־133 מיליארד דולר, ב־2010 היא כבר הגיעה ל־1.6 טריליון דולר (ומדובר רק על ההעלאה של התקרה, לא על החוב עצמו).

לא תהיה זו מליצה לומר שהעלאות התקרה של 2001 הן האקדח שמאיים לפלוט את הכדור ב־2 באוגוסט 2011. אחרי הכל, מה שטוב לימים של כלכלה משגשגת ושל העמקת המעורבות של הממשל ברחבי העולם לא טוב לכלכלה הפצועה של משבר הסאב־פריים. וחוב גבוה משפיע לרעה על שיעור האינפלציה, על ערך המטבע, על גובה הריבית במשק ועל הצמיחה הכלכלית.

הנורא מכל כבר דופק בדלת

אובמה. נכנס ללשכת הנשיא בתקופה הגרועה ביותר בעשורים האחרונים מבחינת האזרחים | צילום: בלומברג

לצד ההבטחה הגדולה, ברק אובמה נכנס ללשכת הנשיא כשמצבם של אזרחי ארצו נחשב לגרוע ביותר בעשורים האחרונים: מחירי הדיור צללו; האבטלה גאתה לממדים חסרי תקדים מאז תום מלחמת העולם השנייה; אנשים איבדו את חסכונותיהם, בתיהם עוקלו באלפים ונדמה היה שהמגזר הפיננסי על סף קריסה. שנת 2009 נראתה איום ונורא עבור כלכלת ארה"ב בפרט והעולם בכלל.

הדרך שנקטו אובמה ויו"ר הבנק הפדרלי המרכזי, בן ברננקי, להתמודדות עם המצב היתה התערבות ממשלתית מסיבית במשק. ההתערבות הזו רוכזה בחבילת תמריצים ממשלתיים בשווי 700 מיליארד דולר.ההיגיון שעמד מאחורי התוכנית הוא שבטווח הארוך היא תשתלם, מה שבמקרים מסוימים (בעיקר לאור ההתאוששות המטאורית במצבם של הבנקים) התברר כנכון.

אך המציאות שבה נלקחה ההחלטה נראתה אחרת לגמרי: ב־2001 חזה אגף התקציבים של הקונגרס כי ב־2011 ייהנה הממשל האמריקאי מעודף תקציבי של 2.3 טריליון דולר. בפועל צפוי הגירעון התקציבי של הממשל להסתכם ב־10.4 טריליון דולר - הבדל "פעוט" של 12.7 טריליון דולר. ככל שהגירעון גדול יותר, כך תופח החוב המצטבר. בדו"ח שפרסם ב־2010 המשרד לביקורת הממשל, נכתב כי "הפוליטיקאים לא עושים דבר לשינוי מסלול חוסר היציבות שבו צועד התקציב".

סוף הוליוודי בסגנון וושינגטוני

שדה הקרב בין הדמוקרטים לרפובליקנים סומן: הראשונים דורשים לממן את העלאת תקרת החוב בעיקר באמצעות העלאת מסים וביטול תוקפן של הטבות המס מימי בוש; הרפובליקנים דורשים לקצץ בהוצאות הממשלתיות (לא אלה של הביטחון חלילה, כי אם הטבות הרווחה וההתערבות הממשלתית במגזרים השונים בכלכלה). ואם כל זה לא מספיק, הקרב הזה מתנהל בואכה שנת הבחירות של אובמה. קשה לראות את זה נגמר בטוב. או אולי בכל זאת?

כמעט בכל אחד מ"הנאומים על מצב האומה", שמוסר אובמה ברדיו בכל יום שבת בחודשים האחרונים, הוא הפציר ברפובליקנים "להפגין יותר גמישות" בעמדותיהם ביחס להעלאת המסים וגובה הקיצוץ התקציבי שהם דורשים. בשבוע שעבר הוא אף כינס מסיבת עיתונאים דחופה, שאותה ניצל שוב להפצרות ל"אחריות לאומית" מצד הרפובליקנים, בעודו מנסה לעודדם על ידי שהוא מבקש מהם "להראות לאזרח האמריקאי שהפוליטיקאים גם יודעים לעשות משהו בוושינגטון".

"אנחנו נגיע להסכם על העלאת התקרה, אין בכך בכלל ספק", הבטיח אובמה במסיבת העיתונאים. אז נכון, הסרט הזה עדיין לא נגמר, אבל כמו בסרטים מסוגו, הסוף שלו ידוע מראש. כמה חבל רק שאי אפשר פשוט לצאת ממנו, אלא הוא משפיע על חייהם של מאות מיליוני אזרחים אמריקאים שצריכים לשבת ולצפות בפוליטיקאים שלהם מנהלים מאבקים מכוערים, על נושאים שהם, האזרחים, כמעט לא מבינים בהם דבר אך יש להם השפעה כה מכריעה על חייהם. ההימור שלי הוא שגם מהסרט הזה נצא בסוף כולנו עם התחושה המוכרת של: "וואו, זה היה כל כך צפוי. היה שווה בכלל?"