צילום: עמית שעל
התפרן ותחתוני הפלא הגלובליים
שמונה תחנות בחייו של אליעזר פלג, מאבות תעשיית הטקסטיל הישראלית, ממפעל קטן בגרמניה, דרך השיאים של דלתא ותפרון ועד הרובוט שהציל אותו מסרטן
תחנה אחרונה: רובוט להצלת חיים
בכל פעם שאליעזר פלג (73) נתקל בבעיה אישית יוצא מזה ביזנס: כשלא היה לו איפה לאחסן את גלשן הרוח שלו הוא הקים את מועדון לב הים במרינה בתל אביב. כשלא מצא איפה לשחק גולף הקים את מועדון הגולף בגעש. אבל התכונה הזאת הולכת איתו שנים רבות, והיא אחראית לכמה מהפרקים החשובים ביותר בתולדות ענף הטקסטיל בישראל, כי בכל חברת טקסטיל משמעותית שצמחה כאן מאז אמצע שנות השישים - סברינה, דלתא, תפרון ומאקפל - היו לפלג ולגישה המקורית שלו תפקידי מפתח. כשנפרד מדלתא, שהקים עם התעשיין דב לאוטמן והתחייב לא להתחרות בה, הוא השביח חברה אמריקאית ויצא ממנה, עם עוד משקיעים, ברווח של עשרות מיליוני דולרים. וכשנקרא להציל את יצרניות ההלבשה התחתונה תפרון ומאקפל, הוא שילב בהן המצאה חדשנית שהראשוניות בשימוש בה הפכה את שתי החברות למובילות בשוק הגלובלי.
אבל הסיפוק שלו משרשרת הצלחותיו העסקיות רק מגרד את זה שמציף אותו מהיוזמה האחרונה שלו, הלא עסקית, שנולדה גם היא מבעיה אישית: לפני קצת יותר משנה התגלה אצלו סרטן הערמונית בשלב מתקדם. הוא עבר בארצות הברית ניתוח להסרת הגידול באמצעות רובוט מתקדם, הרהר באנשים שצריכים להסתפק בניתוח הפולשני שקופת חולים נותנת, וקנה ב־2.5 מיליון דולר רובוט כזה לבית החולים בילינסון. הרובוט הותקן לפני כחודש וחצי ופעיל מאז.
"הם כל הזמן אומרים לי תודה, ואני אומר: 'תודה לכם, נתתם לי את ההזדמנות של חיי'", הוא מספר בראיון נרחב ראשון, וניכר בפניו שההתרגשות שלו אמיתית. תרומתו לבילינסון, כך נראה, היתה דרכו להביא לסיום את מסכת התלאות שעבר בעצמו במערכת הבריאות. הוא מספר, כמעט בשעשוע, איך המחלה כמעט לא התגלתה כי מנהל מחלקה אורולוגית בבית חולים גדול אמר לו שזה שום דבר. "כשאחרי חודשיים חזרתי אליו ואמרתי שמשהו עדיין לא בסדר הוא אמר שזו רק דלקת קטנה שמיד תעבור ושלף מהמגירה שלו כדורים. הם שיפרו את ההרגשה, עד שהטיסה שלי קורקעה באירופה בגלל הענן הוולקני ולא נשארו לי כדורים, ושוב הרגשתי שמשהו לא בסדר".
מזלו היה שכאשר חזר לארץ הרופא היה בחו"ל, והאורולוג שבדק אותו רצה לערוך ביופסיה. פלג פנה לרופא שלישי, בניו יורק, שגם הוא ביקש לערוך ביופסיה מיד. לבסוף הוא עבר את הבדיקה בארץ, והיא גילתה גידול אלים שדרש ניתוח מיידי. "היו לי שתי אפשרויות: ניתוח שבו פותחים את הבטן ושולפים את הגידול, או ניתוח רובוטי שבו משחילים מצלמה וכלים ממוזערים דרך שישה חורים קטנים, והמנתח יושב מול מסך, רואה הכל בהגדלה של פי 12, ומפעיל את הרובוט", הוא מסביר. הוא בחר לעבור את הניתוח הרובוטי בבית החולים של אוניברסיטת קורנל בניו יורק, שם נותח בעבר גם אהוד אולמרט. הניתוח הצליח ופלג הבריא.
פחדת?
"אני לא יודע אם זה פחד, אלא יותר התמודדות עם הבלתי נודע. יש סיבוכים בניתוחים כאלה ויש אנשים שיוצאים מהם עם חיתול, אבל ידעתי שאין ברירה. אשתי נפטרה לפני שמונה שנים מסרטן השד, ואם היו מגלים אותו בזמן היא היתה בחיים היום", הוא אומר.
רכישת רובוט כזה עבור בית חולים ישראלי היתה בעיניו צעד מובן מאליו. "היה לי זמן לחשוב, איזה מזל יש לי שאני יכול להרשות לעצמי לבחור בית חולים ומנתח. אבל מה עושה אדם שהוא חבר קופת חולים ואין לו ברירה? החלטתי שאני מוכרח לעשות משהו".
את הרובוט הרפואי, דה וינצ'י של אינטואיטיב סרג'יקל, הוא בחר לתת למחלקה האורולוגית בבילינסון, בראשות פרופ' ג'ק בניאל, שבה מתבצעים רבע מניתוחי כריתת הערמונית בארץ. אך כדי שהרובוט לא ייהפך לפיל לבן הוא הציב שני תנאים: האחד הוא שמפעילי הרובוט יעברו השתלמות אצל הרופא שניתח אותו בארצות הברית, פרופ' דאגלס שר, ושבית החולים יתחייב שמחיר הניתוח הרובוטי יישאר זהה לזה של הניתוח הפתוח. "כל הזמן חששתי שמשהו ישתבש", הוא אומר. "יש בדיחה על אדם שמגיע לגיהינום ואומרים לו, 'אתה יכול לבחור בין גיהינום גרמני, שבו שלוש פעמים ביום טובלים אותך לרבע שעה במים בטמפרטורה של 90 מעלות, וגיהינום ישראלי, שבו כל יום בשלוש מכניסים אותך ל־20 דקות למים בטמפרטורה של 100 מעלות', והאיש אומר: 'אני רוצה את הגיהינום הישראלי. אצל הישראלים טמפרטורה זו לא טמפרטורה ושעה זו לא שעה'". אנחנו צוחקים, ואז הוא מרצין. "הייתי בטוח שבישראל משהו יידפק".
הוא עקב בדריכות אחרי הגעת הרובוט לארץ והתקנתו, ואז אחרי המנותח הראשון. "הייתי במתח עצום, כאילו אני המנתח או המנותח. בלילה של הניתוח לא עצמתי עין. חששתי לבוא לראות את הניתוח, לא רציתי לראות את הביזיון. מה יקרה אם הניתוח לא יצליח? זה על מצפוני. אבל הניתוח עבר בהצלחה מלאה".
חששת מהניתוח הזה יותר מאשר מהניתוח שלך?
"הרבה יותר. רק אחרי יום הניתוחים השלישי הייתי מאושר. הרגשתי כאילו ירדה ממני מעמסה. פתאום התחלתי לנשום. היה לי סיפוק עצום, ובעיניי זה שווה יותר מכל דבר אחר".
תחנה ראשונה: גבור בזכות גלגל השיניים
הסיפור של פלג, שהתחיל עשורים רבים לפני ניתוח הערמונית, ממפה את תולדות עולם הטקסטיל הישראלי. הוא נותן הצצה לתעשייה הישראלית בין שנות השישים לסוף שנות התשעים, בין מפעל גבור סברינה, מיצרניות ההלבשה התחתונה הראשונות בארץ, דרך רשת אתא, שעד לקריסתה היתה יצרנית עיקרית של מדי צה"ל, עובר בדלתא, שאותה הקים עם התעשיין ולימים זוכה פרס ישראל דב לאוטמן, ושנהפכה לשחקנית גלובלית בעולם הביגוד, ולבסוף, אחרי עוד כמה תחנות, בתפרון, שבסוף שנות התשעים עזר להפוך אותה ליצרנית הלבשה תחתונה עבור המותגים הנחשקים בעולם ולחברת הטקסטיל הישראלית הראשונה שהונפקה בחו"ל, לפי שווי שגימד את כל מתחרותיה בישראל. ב־1998, שנה אחרי ההנפקה וזמן קצר לפני שעליית המזרח החלה לפגוע ביצוא הטקסטיל הישראלי, פרש מעסקי הטקסטיל.
כך ציין את יום הולדתו ה־60. הוא נולד ב־1938 בירושלים, ובגיל 12 עבר עם משפחתו לשכונת מונטיפיורי בתל אביב. גם היום הוא מתגורר בתל אביב. מגיל צעיר נמשך למכניקה ומכונות וחלם להיות מהנדס. החלום הזה התגשם כשב־1959 קיבל משגרירות גרמניה בישראל מלגה ללימודי הנדסה בגרמניה.
"קצת לפני סיום הלימודים הוזמנתי לארוחת ערב אצל משפחה יהודית. הייתי צריך לאכול אז הלכתי, ושם פגשתי את גדעון רוזוב (מייסד מפעלי גבור וסברינה, שהיה אז שם נרדף להלבשה תחתונה בישראל). הוא אמר, 'אולי תישאר, אני הולך עוד מעט לפתוח פה בית חרושת לגרבי ניילון'. אמרתי לו שאין לי יותר כסף, אז הוא הוציא 600 מארק, שזה היה בשבילי סכום אסטרונומי - חייתי מ־60 מארק בחודש - ואמר: 'בינתיים קח'".
אחרי חודש הגיע מכתב מרוזוב שהפנה את פלג למפעל בכפר בדרום גרמניה, שאיתו התעתד להקים את מפעל סברינה בישראל. "הם בהתחלה לא כל כך שמחו בי שם, אבל אז נשבר להם גלגל שיניים, שזו סיבה להשבית מכונה. תיקנתי אותו והפכתי להיות אלוהים. כולם היו נחמדים אליי ואמרו לרוזוב 'מצאת גאון'", צוחק פלג. "בדיעבד זה היה כמו לזכות במפעל הפיס", הוא אומר, "כי במושגים של אז סברינה היתה מפעל גדול מאוד". פלג הצטרף אליה בראשיתו של שינוי בענף, תחילת ייצור גרבי הניילון ללא תפר, שבישר על עידן של חדשנות וצמיחה בטקסטיל הישראלי.
ב־1961 חזר לארץ והקים את מפעל סברינה ברמת החייל, שהתמחה בייצור גרבי ניילון. ב־1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נשלח להקים את מפעל גבור בקריית שמונה, ובהמשך הקים את מפעלי הקבוצה בכפר סבא, יהוד ומקומות נוספים.
המשפחה התלוותה אליו במסעות האלה. "אני מאחל לך חיי משפחה כמו שהיו לי. היתה לי אשה מדהימה. בחודש שהיא נפטרה הכרתי אותה 50 שנה, מאז שהיא היתה בת 14 ואני הייתי בן 15 וחצי, וחיינו טוב. לדעתי זו הסיבה שאני וילדיי כל כך קשורים". לפלג שלושה ילדים שהעניקו לו שישה נכדים. בכורו ניר מוכר בעולם העסקים כמי שכיהן במשך עשור כמנכ"ל אבגול, יצרנית מוצרי בד לא ארוג, ולשעבר בעל עניין בה. אבא אליעזר מאוד גאה בו ובהישגיו כטריאתלט.
תחנה שנייה: אי אפשר לריב עם לאוטמן
בגבור סברינה הכיר את דב לאוטמן. "נפגשנו באוגוסט 1963, ואנחנו חברים מאז ועד היום. מחר אני הולך לבקר אותו".
גם התחריתם זה בזה. הרי דלתא ותפרון היו מתחרות ישירות.
"באיזשהו שלב נפרדנו, ואחרי הרבה שנים הפכנו למתחרים, אבל זה לא פגע בחברות. אולי זה בזכות האופי המיוחד שלו. קשה לריב איתו. אפילו במצבו היום הוא יוצא דופן, שיא האופטימיות שפגשתי אי פעם. והכי חשוב, על מה שותפים רבים בדרך כלל?".
כסף.
"אצלנו לא היתה בעיה כזו. כל הוויכוחים בינינו היו עקרוניים, אף פעם לא על כסף, אז נשארנו חברים".
בגבור סברינה פלג ניהל את המפעלים ולאוטמן את המכירות והפיננסים. אותה חלוקת תפקידים נשמרה כשפרשו ב־1975 מגבור סברינה והקימו את דלתא. עד היום פלג משתאה מהכישרון שבו לאוטמן השיג להם את המימון.
"כדי להקים מפעל כזה עם מעט כסף היה צריך חוצפה, והצלחנו בזכות הצ'ארם של דב. הוא לקח אותי לפגישה עם ארנסט יפת, מנכ"ל בנק לאומי דאז, ואמרתי: 'מה פתאום שהוא ייתן לנו אשראי? על סמך מה?'. באנו עם כמה ניירות וזהו. יצאנו מיפת והוא אמר לנו: 'אני סומך עליך, דב, ואני סומך על השותף שלך, אנחנו נעמיד לכם אשראי'. זה היה מדהים. ואז ליאון דוידוף ז"ל, יהודי מקסיקני, החליט שהוא רוצה להשקיע בארץ, ודב אמר, 'הוא ישלם פרמיה'. אמרתי, 'על מה הוא ישלם? על החתיכת נייר שיש לנו? עוד לא עשינו כלום'. והוא שילם פרמיה. אני מודה, בזה אני לא טוב ודב היה אלוף. הוא באמת מיוחד במינו".
הקמת מיזם לא היתה קלה באותן שנים. "לא היו טלפונים, וכשהקמנו את המפעל בכרמיאל כדי להתקשר למישהו הייתי צריך ללכת לתחנת דלק", פלג מספר. "לא היה לנו חשמל והעירייה השאילה לנו גנרטור. אי אפשר לתאר את הקושי, אבל ככל שיותר קשה בהתחלה, ההצלחה אחר כך יותר מתוקה".
ההצלחה של דלתא אכן מתוקה. בדומה לטבע, דלתא הפכה לשם נרדף לחברת תעשייה ישראלית שזכתה להצלחה גלובלית, לא מעט בזכות ניהול ישראלי כישרוני וממזרי. היא החלה בשתי מתפרות שמכרו בכעשרת אלפים דולר לשנה, וגם כיום, חרף ההספדים שמשמיעים על שוק הטקסטיל הישראלי, היא נחשבת לאחת מיצרניות ההלבשה התחתונה הדומיננטיות בעולם. אשתקד מכרה ב־2.2 מיליארד שקל והותירה רווח נקי של 74.7 מיליון שקל. מותגים מובילים כגון ראלף לורן, נייקי, הוגו בוס, גאפ, ויקטוריה'ס סיקרט וקלווין קליין מוכרים בגדים שנתפרו בדלתא.
תחנה שלישית: להיות יועץ זה בזבוז זמן
ב־1983 פלג פרש מדלתא, ומאחר שהתחייב לא להתחרות בה, בעולם המערבי נשארה לו רק אמריקה. הוא ארז את המשפחה, נסע לניו יורק, ובמשך שנתיים שימש כיועץ של חברת הטקסטיל קייזר רות', שהיתה אז חלק מהקונגלומרט האמריקאי גאלף אנד ווסטרן.
פלג שנא להיות יועץ. הוא מספר לי על עבודת הייעוץ בדיחה גסה, ומשביע אותי שלא אכתוב אותה. השורה התחתונה: יועצים לא עושים שום דבר פרודוקטיבי, רק הלקוחות.
"זה לא היה בשבילי. תמיד אמרתי להם, 'זה נחמד מאוד שעל כל מה שאני אומר אתם אומרים 'נהדר', אבל אתם לא עושים עם זה כלום, למה אתם צריכים אותי?'. זה היה סתם, בזבוז זמן".
תחנה רביעית: איש התפר מג'ורג'יה
אחרי ש"בזבז", כדבריו, 23 חודשים בייעוץ, פלג מצא את הבייבי הבא שלו, שלא היתה לו שום נגיעה לישראל. הוא החליט לרכוש את ספרינג סיטי ניטינג, חברה ותיקה מעיירה בדרום ג'ורג'יה שייצרה טי שירטס והלבשה תחתונה. "היא היתה חברה־בת של קלואט פיבודי, חברה גדולה מאוד שכבר לא קיימת היום, ורצו למכור אותה כי היא הפסידה כסף. היתה לי הרגשה שאפשר להפוך שם את הקערה".
תג המחיר היה 28 מיליון דולר, אבל פלג לא יכול היה להוציא את כספו מהארץ. הוא השיג הלוואה מחברת השקעות יפנית, והשקעה נוספת מקבוצה בראשות מייקל שטיינהרדט, מהמשקיעים הנודעים בעולם ומחלוצי ענף קרנות הגידור. "ישבתי אצל שטיינהרדט ובלבלתי להם את המוח, על איך אקח את החברה ואהפוך אותה לעסק מצליח. והם אמרו 'בסדר'. זה היה פנטסטי. היה לי משרד באמפייר סטייט בילדינג, וביליתי הרבה גם במפעל בג'ורג'יה. את כל ההלבשה התחתונה של קלווין קליין וגאפ אנחנו עשינו. זה היה פנטסטי, איך שזה הלך. ואני לא אוהב אופנה. אני פשוט אוהב מאס פרודקשן".
ב־1989, שלוש שנים אחרי שרכש את החברה, פלג קיבל הצעה למכור 50% מספרינג סיטי ניטינג לקונצרן המזון והטקסטיל העולמי שרה לי, שנסחר כיום לפי שווי של 11 מיליארד דולר. "קבוצת שטיינהרדט יצאה עם רווח קטן של 11 דולר על כל דולר שהם השקיעו. לא שאצלם זה היה כל כך חשוב. היו להם עסקים של מיליארדים והם קיבלו עוד כמה מיליונים.
"התנאי של שרה לי היה שאני נשאר, והסכמתי, והם ביקשו שאקח כנשיא לחברה אדם ששמו ג'ון קלי, איש רציני שהיה בעבר בכומתות הירוקות, הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. פגשתי אותו והוא מצא חן בעיניי. פרא אדם אמיתי, אבל חיובי".
אבל אז קלי פיטר מנהל משאבי אנוש "שלא עשה כלום חוץ מלבלבל את המוח". אותו מנהל ארגן עוד כמה מפוטרים, שנעמדו ליד סופרמרקט בדרום ארצות הברית עם שלט ענקי שעליו נכתב: "שרה לי פוגעת בעובדיה". את פלג המחאה הזאת תפסה בארץ, כשישב בחדר האטום בזמן מלחמת המפרץ. "אני יושב עם מסיכת גז על הפנים ופתאום טלפון משרה לי בשיקגו, שאפטר את ג'ון קלי. אמרתי, 'אבל הוא נשיא טוב, ובכלל אתם רציתם אותו. אני לא מפטר אותו'". התשובה לא סיפקה את שרה לי, שהפעילה את אופציית הקוֹל שהיתה לה, לרכוש את מניותיהם של פלג ושותפיו, והוציאה אותם מהחברה תמורת 12 מיליון דולר.
הצטערת, או שזה התאים לך?
"רציתי להישאר, ואם הייתי נשאר הייתי עושה מזה עסק עוד יותר טוב. זהו, נגמר הסיפור של אמריקה".
תחנה חמישית: מיליארד שקל בחמש שנים
פלג התלבט איך להמשיך. הילדים היו בארץ, אשתו לחצה לחזור. אחיו ושותפו לעסקים, נחום, עבר תקופה אישית לא קלה והתלבט מה לעשות עם מאקפל, חברת טקסטיל שהיתה בבעלות האחים בארץ, וששותפתם בה, קבוצת The Limited האמריקאית, לחצה על פלג להתמנות ליו"ר לא פעיל בחברה. "בסוף הסכמתי לחזור ולקחת את התפקיד. אמרתי שאבוא פעמיים בשבוע ואחפש מה לעשות".
אך די מהר הוא הבין שיש לו שם תעסוקה בשפע. "גיליתי שהחברה עומדת מול שוקת שבורה, ושהיא מפסידה כסף על כל ההזמנות בצנרת. הבנתי שבלי לעשות משהו דרמטי זה לא יחזיק מעמד".
פלג עשה שני דברים דרמטיים: באמצעות מאקפל הוא רכש מדיסקונט השקעות את השליטה ביצרנית הטקסטיל תפרון לפי שווי של מיליון דולר. "זה היה בסוף 1993. ב־1998 כבר הנפקנו את תפרון בבורסת ניו יורק ברבע מיליארד דולר. זה אחד הדברים הטובים שעשיתי בחיים".
להצלחה הזאת אחראי השינוי הדרמטי השני: פלג הסיר את האבק מעל המצאה ישנה שפיתח ב־1983 ושמעולם לא הצליח לשווק: מכונה לסריגת בדים שיוצרת בגדים ללא קווי תפר. את המכונה, שנקראה סנטוני על שם החברה האיטלקית שבנתה אותה, הוא הכניס לשימוש בתפרון. "נלחמתי עם החברה האיטלקית שבנתה אותה שלא יעיפו אותה לכל הרוחות כי אף אחד לא רצה לקנות אותה. חמש שנים נלחמתי איתם, ופתאום נוצר ביקוש והיא הפכה ללהיט".
סנטוני הפכה את תפרון להייטק של עולם הטקסטיל ולקבלן של מותגים אמריקאיים נחשקים. בשנות השיא שלה היא היתה חברת הטקסטיל הרווחית בישראל. כיום היא כבר רחוקה מהימים האלה. ב־2008, עשור אחרי שפלג מכר את השליטה במאקפל לפי שווי של 60 מיליון דולר, תפרון נקלעה לקשיים. מאקפל נהפכה עם השנים לשלד בורסאי, עד שנרכשה בידי מנופים פיננסיים שבשליטת ג'קי בן זקן ונמחקה מהבורסה. כיום היא אחת מגיבורות החקירה שרשות ניירות ערך מנהלת נגד בן זקן ואיתן אלדר.
אתה נהנה היום מהמכירות של סנטוני?
"היה לי הסכם עם האיטלקים שבחמש השנים הראשונות אני מקבל תמלוגים, ובמהלכן הם מכרו 600 מכונות. היום יש 16 אלף מכונות כאלה בעולם, ומכונה עולה יותר מ־100 אלף דולר. אבל אין לי מה להתלונן".
תחנה שישית: גולף זה לא עסק
הראיון מתקיים במועדון הגולף בגעש, שפלג הוא בעליו. הוא מקבל את פניי בפתח המסעדה במכנסיים קצרים וחולצת גולף קצרה שחושפת זרועות שזופות. "כבר שנים שאין לי משרד", הוא אומר, אז אנחנו פותחים משרד מאולתר באחד משולחנות מסעדת גרינפילד שבפתח המגרש, משוחחים מול גבעות הדשא.
הוא התאהב בגולף בשנתיים האחרונות שלו בארצות הברית, כשייעץ לחברת שרה לי ושוב היה לו יותר מדי זמן פנוי. "במשך שנים עבדתי במקומות עם מגרשי הגולף הטובים בעולם, ואמרתי: 'תעזבו אותי מהמשחק הגרוע הזה, הוא לא בשבילי'. אבל כשהייתי צריך לשרוף זמן בניו יורק עליתי למגרש וראיתי שזה די נחמד. זה נראה משחק של בטלנים, אבל זה לא. גולף דורש מאמץ פיזי רציני ביותר ומאמץ מנטלי ממדרגה ראשונה.
"ב־1998 מכרנו את מאקפל וחיפשתי משהו לעשות, ממש טיפסתי על הקירות. אחרי שנסעתי למועדון הגולף בקיסריה, החלטתי שזה האתגר שלי, לעשות להם תחרות, והקמתי את המגרש הזה. את יודעת איזה סיפוק יש לי מהמקום הזה? אין לך מושג".
המגרש הוא חצי מגרש תקני, בן 9 גומות, אולם המסלול תוכנן כך שאפשר לשחק ב־18 גומות. הוא משתרע על 220 דונם שבעבר הרחוק היו שדות ולול של קיבוץ געש, וגם כשחם אפשר להתפנק בבריזה מהים. יש בו 470 חברים והרבה תחרויות - חצי שעה אחרי שנגמר הראיון פלג עצמו מיהר לתחרות - ואחרי שנים שבהן המועדון הפסיד כסף, בשלוש השנים האחרונות הוא מאוזן כלכלית.
ובכל זאת, עם ניצוץ של שובבות בעיניים, פלג מצהיר שזה אחד הדברים "הכי מטומטמים" שעשה בחייו, כי אין לו הצדקה כלכלית, וכי גם 11 שנים אחרי הקמתו המועדון עדיין שקוע בהליכים משפטיים מול מינהל מקרקעי ישראל, בין היתר כיוון שהקרקע שעליו הוא נמצא הוחכרה לקיבוץ געש לשימוש חקלאי. כיום תלוי האיום שהקרקע תוחזר לרשות המינהל. "זה בער לי בעצמות, ורציתי לעשות משהו שונה ממה שעשיתי עד היום. זה גם לא מעניין אותי כעסק ומעולם לא לקחתי אגורה. אני רק רוצה שזה יימשך".
קשה למועדון גולף להישמע צודק מול טענות המינהל. הרי גולף זה משחק של עשירים.
"תראי את האנשים שיש פה, זה עשירים?", הוא שואל ומצביע על כמה אנשים שלבושים כמו פארודיה ישראלית על משחק גולף בסרט אמריקאי. "פה נמצא המעמד הבינוני, אנחנו עממיים מדי בשביל החבר'ה שהולכים לקיסריה או משחקים בחו"ל".
תחנה שביעית: בלי עובדים, בלי לקוחות
"כשפרשתי נדרתי ששלושה דברים לא יקרו לי יותר: עובדים, לקוחות ומלאי. אבא שלי עבד באפריקה ישראל, ובמיתון של 1965 פיטרו אותו. זו היתה טראומה. האיש לא ידע כלום, רק לעבוד. כמעסיק זו אחריות עצומה. אם אין הזמנות שולחים עובדים הביתה, ולרוב שולחים אנשים שאם אין להם משכורת אין להם ממה לחיות. לא ישנתי בגלל זה בלילות.
"לא רציתי לקוחות כי צריך ללקק להם את התחת כדי לקבל הזמנות, שלא אצטרך לשלוח עובדים הביתה. אז הייתי טס לסן פרנסיסקו, למשל, לשבת מול דלת הלשכה של קניינית בת 25 של גאפ, שהיתה נותנת לי לשבת שעתיים בחוץ ומתנהגת כאילו היא עושה לי בכלל טובה שהיא מדברת איתי, ואני יודע שאם היא לא תיתן לי הזמנה אצטרך לסגור מפעל. אז אני יושב, מחכה, מתבזה, העיקר לצאת עם הזמנה. ומלאים זו רעה חולה. מה שמונח במלאי בעיניי לא שווה כלום".
אבל פלג לא משחק גולף כל היום. כיום הוא משקיע, באופן פסיבי ובלי להיות בעל עניין, בכמה חברות, ובהן החברות האמריקאיות גרין פילטר, שפיתחה מסנן חדשני לרכב שמנקה שמן ובודק אותו, ושאליה התוודע דרך בנו הצעיר; וחברת אטליה 4, שמתמחה בשינוע ואחסון של יצירות אמנות שדורשות טיפול רגיש. הוא אוהב את החברה ואת מנהלה, ונהנה להיכנס לתערוכות בניו יורק עוד לפני המבקרים. "זה לא כדי למשוך רווחים, זה כיף", הוא אומר.
קשר לעולם הטקסטיל כבר אין לו, אבל הוא מאמין ביכולתו להתקיים בישראל. "תראי, באיטליה יותר יקר מאשר בארץ והטקסטיל שם פורח. זה כמו בכל סוגי התעשייה: אם עוברים למוצרים מתוחכמים באוטומציה גבוהה יש מקום לטקסטיל בישראל. נגיד, בייצור עם סנטוני. איזה יתרון יש לסינים עם סנטוני? המכונה עושה כמעט הכל לבד. זה רק עלות ההשקעה, ואני לא מאמין שהם מקבלים כסף חינם. לנו בארץ יש יתרון בהסכמי סחר עם ארצות הברית ואירופה, בעוד שאותם מגבילים במכסות. אבל זו לא יכולה להיות עבודה זולה כמו לפני 30 שנה".
19 תגובות לכתיבת תגובה