דו"ח טכנולוגי: התוכנות יוצאות מהקופסה

מהלך מהפכני וקסום

אפל הוציאה בימים האחרונים את ליון, גרסה חדשה למערכת ההפעלה למק, שעושה כמיטב יכולתה להיראות כאילו היא בעצם iOS המוכרת מהאייפון. אבל הצעצוע החדש, שמעניין מספר זעום של משתמשים, הוא לא העניין. אפל הדגישה שאת מערכת ההפעלה יש לקבל דרך חנות האפליקציות של המק, וזה כבר יותר מעניין.

כלומר, מערכת ההפעלה יורדת למחשבו של המשתמש - או לא יורדת, כפי שהתלוננו רבים, אבל רומא לא נחרבה ביום אחד - ואין עוד כל צורך בכל הבלאגן של אריזה ומשלוח. טוב, אם תתעקש הם ישלחו לך את התוכנה על דיסק און קי, אבל הם יעשו לך פרצוף.

חלק מהעניין, כמובן, הוא שתוכנות ארוזות תופסות המון מקום בחנויות אפל, שאפשר למלא אותו במשהו הרבה יותר רווחי, כמו אייפדים. אבל בנוסף, פשוט אין יותר שום טעם בכל הטררם הזה של אריזה למשהו שאינו מצריך תפיסת מקום פיזית. מאותה סיבה אפל צמצמה את מספר המשחקים שהיא מוכרת דרך חנויותיה מ-32 לשמונה, והכריזה על שורה של מוצרי תוכנה ארוזים ככאלה שעבר זמנם.

המהלך הזה לא ייחודי לאפל. חברת המשחקים המצליחה EA הקימה לאחרונה שירות של מכירת משחקים למשתמש ישירות דרך הרשת. זה פשוט חוסך עלויות. אחד הבכירים שלה אומר עכשיו שסביר להניח שבעתיד כלשהו - הוא לא מציין תאריך, אבל אני חושב שחמש שנים הן זמן סביר - לא יהיו יותר חנויות משחקי מחשב, פשוט משום שלא יהיה בהן צורך.

חנויות הספרים כבר נמצאות בצרות לא קטנות, חנויות התקליטים והדיסקים אפילו יותר, וגם עיתונים ומגזינים בוחנים דרכים שונות להשתלב בעולם הדיגיטלי. פעם (אנא נגנו את נעימת הפתיחה של "היה היה" כשאתם קוראים את הקטע הזה) היוו חנויות הספרים, המשחקים והתקליטים מעין מועדון ליודעי דבר, שאנשים היו מגיעים אליהן וחולקים חוויות זה עם זה. המוסד הזה חולף מן העולם, וספק אם יש לו תחליף דיגיטלי ראוי.

עכשיו חברות התקליטים צריכות להתגונן

חברות התקליטים, הזאב הטורף של תחום זכויות היוצרים, יצטרכו להוציא בקרוב הרבה מאד כסף על עוכרי דין. הסיבה לכך היא שהאנשים שמודיעים לנו השכם והערב שכל מה שהם רוצים הוא קידום האמנים, ייאלצו להתגונן מפני תביעה על יצירת קרטל.

שופט פדרלי החליט ששמונה חברות התקליטים המובילות בארה"ב - ששולטות יחדיו בכ-80% משוק המוזיקה המקוונת האמריקאי - יצטרכו להתגונן מפני תביעה ייצוגית, שמאשימה אותן בתיאום מחירים, השם המנומס לקשר נגד הציבור. החברות, טוענים התובעים, קבעו מחיר רצפה של 70 סנט לשיר, והעלו את המחירים למרות העובדה שעלות ה"הובלה" דרך הרשת נמוכה.

כמו כן נטען שהן חברו יחדיו כדי ליצור מערכות נז"ק (ניהול זכויות קניין, DRM) שמטרתן העיקרית היתה להקשות על העברת מוזיקה ממכשיר למכשיר, ובאופן כללי להמאיס מוזיקה דיגיטלית על המשתמש ולאלץ אותו לשוב ולרכוש דיסקים. כלומר, חברות המוזיקה עשו הכל כדי לשכנע את המשתמש הממוצע שמה שהוא צריך לעשות הוא לגנוב את המוזיקה שלו. זה הרי כל כך הרבה יותר קל.

התביעה מתבססת על חוק שרמן, חוק אמריקאי מסוף המאה ה-19 שמיועד להגביל את כוחם של תאגידים להזיק לציבור. מישהו יודע איך קוראים לחוק הישראלי המקביל?

לגלוש עם הטליבאן

כל אימפריה, פחות או יותר, עושה מתישהו את הטעות של לפלוש לאפגניסטן, מאלכסנדר מוקדון ועד האימפריה הסובייטית. באף מקרה זה לא נגמר טוב – אם כי אלכסנדר גרם למקומיים לא פחות נזק ממה שהוא ספג (הכל התחיל כשהם גנבו לו את הסוס, אם אני זוכר נכון). המקומיים לומדים מהר מאוד את הטקטיקות של האויב, ומאמצים את המוצלחות שבהן.

הטליבאן למדו במהירות שכדי להיאבק בכוחות האמריקאיים, הם חייבים להפגין נוכחות רשת, רצוי ניידת. ב-2009 כבר אפשר היה לשמוע מולות שמודיעים על כך שהאייפון הוא משוש חייהם, ושהם לא יודעים איך הם הסתדרו בלעדיו (הצבא האמריקאי מאמץ אף הוא את הסמארטפונים). תחת שלטון הטליבאן, רצוי להזכיר, גם צפייה בטלוויזיה היתה בעייתית.

אז הטליבאן מפעיל שלל אתרי רשת, שנמצאים תחת התקפה מתמדת מצד שירותי המודיעין של כוחות נאט"ו והמערב. לאחרונה ספגו האיסלמיסטים מבוכה רצינית, כאשר מישהו - הם מאשימים את שירותי המודיעין הזרים, מה שנשמע סביר - חדר לאתרים, למיילים ולסמארטפונים שלהם והפיץ שמועה שקרית על כך שהמולה עומר, המפקד שתום העין של הטליבאן, חוסל. השמועות על מותו של עומר היו, למרבה הצער, מוקדמות.

אחד הצדדים המדאיגים ביותר בפעילות הטכנולוגית של הטליבאן היא התבססותה על מגויסים צעירים רבים, שיודעים איך הגרוטאות האלה עובדות. מודיעין השדה של הארגון דואג להשמיד מכשירי סלולר של תושבים שהם נתקלים בהם, כך שלא ניתן יהיה לדווח לכוחות האמריקאיים על תנועות אנשי הטליבאן. את המכשירים הסלולריים שנמצאים בבתים הם לא הורסים, כנראה מתוך הבנה שיש גבול למה שהאפגני הממוצע מוכן לסבול.

המדיום הוא המסר, עדיין

למרשל מקלוהן, פרופסור קנדי לספרות, היו כמה תובנות חשובות: למשל, הוא העלה את התיאוריה שאימפריות מתפשטות עד קצה גבול התקשורת שלהן. כלומר, כשהעברת מסר מצד אחד של האימפריה לצד השני גוזלת יותר מדי זמן, האימפריה חרגה מגבולותיה הטבעיים.

אבל את מקלוהן זוכרים היום בעיקר בזכות משפט אחד: "המדיום הוא המסר". אנחנו חיים בתקופה של מהפכת תקשורת, כך שאולי שווה לבחון את המשפט הזה שוב. אם לתמצת ולפשט מעט, מקלוהן טען שהתוכן שבו אתה צופה לא משנה כל כך: מה שמשנה הוא האמצעי. והאמצעי משנה אותך.

הדוגמה הקלאסית, כמובן, היתה הטלוויזיה, ששינתה באופן עמוק וחסר תקדים את האופן שבו בני אדם מבדרים את עצמם ומעבירים את שעות הפנאי שלהם. מקלוהן טען שלא כל כך משנה מה רץ על המסך כשישבת מולו שעתיים: מה שחשוב הוא שישבת מולו שעתיים.

אנשים כיום מבלים הרבה יותר זמן מול הרשת, והטלוויזיה מתחילה לדעוך. אפשר לטעון בזהירות שמשך תשומת הלב שלנו מתקצר: היכולת לעבור תוך שברירי שניות מנושא אחד לשני, באמצעות קישורים שמוטמעים בטקסט שמולך או באמצעות מידע בלתי פוסק שמוזרם אליך מרשתות חברתיות, מקשים על התמקדות לטווח הארוך. המסר חייב להיות קצר הרבה יותר - מישהו אמר 140 תווים? - אם הוא רוצה למשוך את תשומת הלב של הצופה.

המגמות האלה עדיין צעירות טרם נחקרו לעומק (אם כי השפעת הגלישה על המוח כבר מתחילה להיבדק), אבל בהתאם לגישתו של מקלוהן, צריך לחשוב לא רק על ההשפעה של אתרים ספציפיים (סטייל "מה גוגל עושה לנו"), אלא גם של המדיום עצמו. כל זה מעבר לעובדה, שמציין המאמר הזה, שבמובן מסוים מקלוהן חזה גם את עלייתה של הרשת.

קצרצרים

אריק שמידט, האיש והפה הגדול, התראיין שוב. מה נסגר, לגוגל אין תקציב לאיש יח"צ ולרסן נוסח חניבעל לקטר? הפעם שמידט אמר (שוב) שגוגל היתה צריכה בעשור האחרון להתמקד הרבה יותר ברשתות חברתיות, והודה בשפל רוח שפייסבוק הצליחה לעשות את זה בזמן שגוגל נמנמה. לזכותו של שמידט ייאמר שהוא לא מכחיש את העובדה שהאחריות לכשלון הזה, כמו גם לעובדה המזעזעת שמארק צוקרברג הפך לאדם מפורסם, היא ברובה שלו. את גוגל+ מגדיר שמידט כ"תשובה חלקית" לפייסבוק, מה שעשוי לרמז שלגוגל יש עוד איזה פרויקט חברתי או שניים בקנה.

התרעת אסדה בוערת: נוקיה צפויה להכריז היום על תוצאות הרבעון השני שלה, והיא כבר הודיעה שאם אתם מחפשים חדשות טובות, כדאי שתלכו לראות את התוצאות של חברה אחרת. שולי הרווח שלה ברבעון הראשון ממכירת סמארטפונים, היא אמרה, עמדו על 6.2% בלבד, ושולי הרווח על טלפונים פשוטים - שעולים מעט מאוד - נעים סביב ה-16.4%. ברבעון השני, היא רומזת, הם על קו ה"אי הפסד". לא נראה שיהיה שינוי עד שמכשירי ווינדוס פון יגיעו, והתכנון הוא שהם יופיעו בהמוניהם רק בתחילת השנה הבאה.

פייפאל, שירות הסליקה המוכר יותר בכינוי "מה שמציל את הרבעונים של איביי", מתכוונת לחרוג מתחומי הרשת, והיא בוחנת כעת אפשרויות להציב "נקודות מכירה". כלומר, חנויות פיזיות שיוכלו לא רק לקבל כרטיסי אשראי, אלא גם לחייב את חשבון הפייפאל שלך. החברה מעריכה שעד סוף 2012 יהיו כ-20 רשתות שיסכימו לספק את השירות הזה ללקוחותיהם, בארה"ב כמובן.

בעוד הרכבת הקלה בירושלים נערכת לנסוע במהירות שרק ממציאי מנוע הקיטור היו מגדירים כמהירה, שירות הרכבות הבריטי עבר למאה ה-21 והוא הוציא לציבור שורה של אפליקציות פופולריות. אחת מהן, באזור לונדון, מאפשרת לנוסע לקבל החזר כספי אוטומטי אם הרכבת שלו מאחרת ביותר מ-15 דקות. אם רכבת ישראל היתה נוקטת גישה דומה, יש מצב שהיא היתה פושטת רגל.

המדור התייחס מספר פעמים ל"סורקי הפורנו", שהוצבו בנמלי התעופה ברחבי ארצות הברית ושהציגו את הנוסעים כשהם עירומים. לאחרונה, כפי שהתריע המדור, קלטו שם שהטרנד החדש בקרב טרוריסטים הוא החדרת פצצה לגופם, טריק סופני משהו שאין שום דבר שמכונות השיקוף יכולות לעשות נגדו. בעקבות זאת, עדכון תכונה ישים קץ לסריקות העירום, ורק יציג אם הנוסע נושא משהו לא תקין על גופו.  

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"