ההפגנה הראשונה שלי

אתמול הייתי בהפגנה הראשונה שלי בארץ. לפני כעשור נקלעתי, תוך כדי טיול, לשתי הפגנות תמיכה בישראל - האחת בניו יורק והשנייה בוושינגטון. מדהים איך דברים שרואים משם, מול בנייני האו"ם והקפיטול, לא רואים מכאן. משם מדינת ישראל היא חלום רחוק שצריך להגן עליו מפני אויבים שצובאים עליה מכל עבר. מכאן האויבים שלנו הם פשוט הנבחרים שלנו.

ואולי זה גם הגיל. לפני עשור, רגע אחרי סיום הלימודים האקדמיים, מי בכלל חשב שיום אחד אולי ארצה לקנות בית. או אוטו. מה שעצוב הוא שגם היום, הרבה אחרי סיום הלימודים, המחשבה הזאת בלתי אפשרית.

ובתקשורת חוזרים אנשי ראש הממשלה ואומרים: "לא כולם צריכים לגור במרכז תל אביב", כאילו מרכז העסקים של המדינה פתוח רק בפני אנשי העסקים המבוססים ולא בפני כלל נותני השירותים שמסביב. איפה יגורו המזכירות (והמזכירים), השרתים, המנקים, המוכרים בסופר, מחלקי העיתונים, מנקי הרחובות, המורים, הרופאים, הקופאים בבתי הקולנוע, המוכרים בחנויות הבגדים? כולם יגיעו כל בוקר באוטובוסים לגוש דן לשרת את האנשים העשירים?

נניח שבעקבות מצוקת הדיור, אחליט לעבור לגור בפריפריה, בבאר שבע למשל. אחרי הנסיעה שלי בשבוע שעבר לבירת הנגב אצטרך לשקול היטב מה עומד על כף המאזניים. בהתחלה שקלתי לנסוע ברכב המקרטע שלי, אבל אז חישבתי את עלויות הדלק, התחלתי לנשום בכבדות רק מהלחץ, והחלטתי לנסות את התחבורה הציבורית. אומרים שזה יעיל ונוח. נכנסתי לאתר האינטרנט של רכבת ישראל רק כדי לגלות שהקו לבאר שבע כלל לא פועל. עברתי לאופציה ב', אוטובוס, אלא שזה מגיע אחת לחצי שעה והיה כל כך עמוס שאת כל הנסיעה, שעה וחצי, ביליתי בישיבה על הרצפה בוהה בכפות הרגליים של הנוסעים.

אז אתמול הייתי בהפגנה הישראלית הראשונה שלי, רק כדי לגלות שדווקא מתוך הבועתיות התל אביבית היושבת בבתי קפה בשעות הצהריים - יצאו כמויות אדירות של אנשים שממש אכפת להם מהמדינה. אנשים שתקועים בהווה, פשוט כי המחשבות על העתיד כל כך יקרות. ובדרך חזרה תהינו, חברה שהייתה איתי ואני, איזה ספין יכין לנו ראש הממשלה כדי להעלים את המחאה הזאת. הבשורות הרעות: אולי תהיה מלחמה בקרוב. הבשורות הטובות: אולי עכשיו הוא יחליט להחזיר את גלעד שליט.