אם זה לא נגד הקוטג', אנחנו בעד
ענקי המזון סיכמו את המחאה שתקפה אותם ותמכו במחאה החדשה
יש קוקטייל ויש קוקטייל. בזה של כנס מגה לקמעונאות, שאסף את בכירי ענף המזון, היה שפע אינסופי. עוד ועוד דוכנים עמוסי כל טוב של היצרניות הגדולות, באולם ממוזג ונעים בגני התערוכה, הרחק מהמאהל הלח והדביק עם הסלט המיצי ברוטשילד. אבל צל השדרות ריחף גם כאן.
ראשון פגשתי את אריק שור, מנכ"ל תנובה. "שרדתי את משבר הקוטג'", הוא אמר לי, "אבל עכשיו זה עבר לדיור, ואת זה אי אפשר לפתור בהורדת מחירים". אמרתי שמחיר הקוטג' אמנם ירד אבל מוצרי חלב אחרים התייקרו, ושור טען שזה לא נכון. "ובכלל, תדע לך שבכל תקופת משבר הקוטג' אנשים פשוט התחילו לקנות יותר קוטג'. הוא נמכר בכמויות שעד כה לא ידענו כמותן".
צבי ויליגר מויליפוד בדיוק עבר, והקניט את שור: "פותחים את שוק החלב ליבוא, אנחנו הולכים להתחרות בכם בגבינות ולעקוף אתכם". שור השיב: "אני פטריוט, אני קונה רק תוצרת מקומית". שאלתי את ויליגר אם הוא ייבא גם קוטג'. "זה הדבר היחיד שאי אפשר לייבא, כי בארץ עושים אותו הכי טוב. אבל הגבינות הקשות פה זה איום ונורא". פתאום אני תוהה: אולי הוא הוא הוביל את החרם על הקוטג', כדי לפתוח את השוק? "אני לא עד כדי כך מתוחכם", הוא מחייך, "אתה ממש מחמיא לי".
מנכ"ל שטראוס ישראל ציון בלס התחבק ארוכות עם שור והכריז: "למדנו לקח חשוב ממחאת הקוטג'. כל צורת החשיבה שלנו השתנתה". אחר כך אמר לאחד הנוכחים: "לכל משבר יש התחלה, אמצע וסוף".
מנכ"ל יוניליוור ישראל, אנג'לו טרוקיה, נשמע מוטרד יותר: "אנחנו מאוד מודאגים מההתפתחויות החברתיות אצלכם, במחאת הקוטג' ועכשיו הדיור. אני חושש שזה גורם להפחתת הקנייה אצל הצרכן הישראלי. אנחנו נבדוק את זה בסוף הרבעון הזה". כששאלתי אם הוציאו את מפעל בייגל בייגל מאזור התעשייה ברקן בגלל לחץ פוליטי, הוא טען: "זה בכלל לא בגלל החרם העולמי. כל השיקולים שלנו הם כלכליים, אנחנו לא מערבים פוליטיקה בהחלטות עסקיות".
זאב וורמברנד, מנכ"ל רבוע כחול שהסתובב בין הנוכחים כחתן השמחה, אמר שהוא כבר עד להפחתת קנייה: "מאז המחאות האחרונות המכירות ירדו מעט, כי הציבור יותר שקול בקניותיו". הוא סיפר לי שהוא ביקר במאהל ברוטשילד, והוסיף שלדעתו המחאה מוצדקת ושהיא "חגיגה לדמוקרטיה". אז למה אתם לא מורידים מחירים, שאלתי. "אני מפריד בין דעותיי כאזרח לתפקידי כמנכ"ל. ואנחנו ניצלנו את המשבר כדי להוריד את מחירי החיתולים. זה עובד מעולה. אפילו אנשים שעוד לא נולדו להם ילדים והם רק בתכנון כבר באו והצטיידו בחיתולים".
ואז פגשתי את ישראל איבצן, מנכ"ל יקבי כרמל. הוא סיפר לי כי ב־2003 מכר את חלקו בתנובה. שאלתי אם הוא לא מצטער על כך, והוא ענה שלהפך, "כי היום עם זהבית כהן לא נראה לי שמישהו יראה כסף מהאשה הזו". הופתעתי, אבל הוא המשיך: "אני לא חושב שתנובה היא כזאת מציאה. הסיבה היחידה שתנובה מרוויחה היא שהיא הפסיקה לשלם את החובות שלה על מחלבות אלון תבור. בעתיד היא לא תהיה רווחית באופן יוצא דופן".
בעודי מעכל את הדברים גיליתי שגם דודי ויסמן תומך במאהל המחאה: "אני חושב שמה שקורה שם זה גאווה לדמוקרטיה הישראלית. הילדים שוכרים דירות בתל אביב, גם הם חלק מהמחאה, וחברים שלהם גרים במאהל. זה הכל כמה פקידים באוצר שמתעקשים לשמור על קופת המדינה. אבל הם גזברים. וכמו אצלי בעסק, גזברים תמיד מתעקשים על דברים מסוימים". אתה תורם למאבק, שאלתי את ויסמן, והוא ענה: "לא, זה יצטייר לא יפה בתקשורת, כאילו אנחנו מנסים להרוויח על הגב של המאבק. אנחנו תורמים מספיק בסתר".
פתאום נתקלתי בשני פרצופים מן העבר, עוזי ברעם ודוד אלפנדרי, הנשיא המיתולוגי של שופרסל. שניהם עכשיו דירקטורים ברבוע כחול. רציתי לדבר איתם על האוהלים, אבל הם רצו לדבר על יצחק תשובה. "זה לא ייאמן שמוותרים לו", אמר ברעם, "ושאתם בתקשורת לא ממש מסקרים את זה. בלי הגז הוא היה גמור, אבל נראה לי שגם הגז לא יעזור לו הפעם".
3 תגובות לכתיבת תגובה