ישראל היא עיר, לא מדינה

קשה להחליט איזו משתי המנטרות של בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים שלשום מזיקה יותר: ההסתה נגד המגזר הציבורי (בלשון מכובסת: "בירוקרטיה"), או "שיווק הקרקעות". מבט פני עתיד עשוי לספק תשובה, כי בעוד שבירוקרטיה מרוסקת ניתן לתקן, קרקעות ששווקו לבנייה קשה הרבה יותר להחזיר למצבן הטבעי.

ישראל היא מדינה חנוקה: מזיהום, מתעמולה, מיוקר מחיה, מאתיקה פוליטית בעייתית - ומאכלוס יתר של שטחים פתוחים. מי שמטייל בארץ חש זאת בעוצמה רבה. להוציא פנינת הזהב של הנגב, אין כמעט מקום בישראל שבו ניתן ליהנות ממבט לעבר נוף טבעי שאינו זרוע בנקודות יישוב. אין איפה להתאוורר. המשך הנגיסה בשטחים הפתוחים על ידי נוסחת הקסם של שיווק קרקעות (ועוד במסלול המהיר באמצעות וד"לים מפוקפקים) יהיה בכייה לדורות.

הצפיפות בגוש דן דלילה ביחס לערים גדולות

בעשר הערים המדורגות כבעלות איכות החיים הגבוהה ביותר בעולם, צפיפות האוכלוסין הממוצעת היא 4,100 נפש לקמ"ר. בתל אביב, העיר המבוקשת בישראל, הצפיפות היא של 7,000 נפש לקמ"ר. מנגד, בגוש דן, כולל תל אביב, מתגוררים 3.2 מיליון איש בצפיפות של 2,119 נפש לקמ"ר בלבד. כיצד קורה שמדינה דלה בעתודות קרקע ומהצפופות בעולם, מאכלסת את המרכז שלה בדלילות כה רבה? מפת אזורי העדיפות הלאומית, כולל השטחים, עשויה לספק מענה - אידיאולוגיה.

מדינה ישראל נלחמת במגמה הטבעית של הצטופפות במטרופולין, קרוב לעבודה ולמרכזי התרבות, באמצעות סבסוד בלתי פוסק של הפריפריה וייקור בלתי נסבל של המרכז. היא פועלת נגד נטיית השוק, וגורמת נזק קשה ורב־ממדי לאיכות החיים: פגיעה בשטחים פתוחים, זיהום אוויר ותחלואה רבה בגלל נסועה מיותרת, תלות בדלק, ריבוי תאונות דרכים ואובדן סיטוני של שעות עבודה בפקקים. מי שמבקש חיים נורמליים ונטולי אידיאולוגיה נענש. הוא משלם מחירים אסטרונומיים, המשמשים את הממשלה למימון הזיותיה הלאומניות.

מאחורי הדיבורים הכלכליים הסטריליים לכאורה עומדת אידיאולוגיה, והיא ממש לא רק של ממשלת הימין שמוביל נתניהו. אחת ההוכחות לכך נעוצה במושג הקונצנזואלי "ייהוד הנגב והגליל", שמשמעותו האמיתית היא: "בואו נחנוק את הערבים והבדואים, תוך שאנחנו מעמיסים תשתיות על כל פיסת טבע פנויה". כמה מהמוחים בתל אביב, אשדוד, ירושלים וג'סי כהן בחולון התקוממו עד היום על הגזענות והאנטי־דמוקרטיות של המושג? אולי עכשיו הם יבחנו אותו מנקודת מבט חדשה.

למחוק מהלקסיקון הפוליטי - "שיווק קרקעות"

במקום לפעול לטובת האזרחים ולהקים בישראל מרכז צפוף ואיכותי כמו טורונטו, סטוקהולם או ניו יורק (4,000, 6,000 ו־10,600 נפש לקמ"ר, בהתאמה), שסביבו מרחבים של טבע פתוח, החריבו ממשלות ישראל במשך עשורים את הסיכוי לעירוניות (חילונית) בריאה בישראל, על מזבח ההתפזרות במרחב, המספקת אשליית שליטה. אם פעם עוד היה לכך צידוק ביטחוני מסוים, הרי שבעשורים האחרונים מדובר בלא יותר מאבסורד מזיק.

כצעד ראשון בתיקון המצב יש למחוק מהלקסיקון הפוליטי את תרופת הפלא "שיווק קרקעות", ולהפנים שאת מהפכת הדיור ואיכות החיים בישראל אפשר וצריך לעשות בתוך גבולות השטח הבנוי הקיים, בעיקר במרכז, באמצעות חידוש, ציפוף ושדרוג דרמטי של התשתיות. לטווח הבינוני והארוך הפתרון טמון בפרויקטים בהיקפי ענק של פינוי־בינוי, גם תוך פגיעה מידתית בזכות לרכוש של סרבני פינוי אגואיסטים. בטווח הקצר יש לפקח על מחירי השכירות במרכז, ולרכז מאמצים בשיפור דרמטי של התחבורה הציבורית בלוח זמנים צפוף.

אין ספק שהבירוקרטיה תשמח להתגייס לפרויקט לאומי של פיזור אוכלוסייה נכון יותר, וודאי שגם היזמים ישמחו לקפוץ על המציאה. ישנה רק בעיה אחת: צריך בשביל זה גם ממשלה.