"הדלק הטוב ביותר הוא הזעם"

"תעצרו בבקשה, קיבלתי עכשיו פקודה ממפקד המרחב, אין לכם אישור להמשיך יותר בכביש מספר 1". זה היה המשפט שיהפוך את העלייה לקסטל לשיאו של מסע העלייה לרגל של יו"ר ההסתדרות הרפואית, ד"ר ליאוניד אידלמן. המסע בוודאי עוד יהפוך למורשת קרב שתסופר בקרב דורות שלמים של מתמחים.

בשיא תנועת הבוקר לירושלים, אחרי 108 שעות של שביתת רעב ואחרי 52 ק"מ של צעידה, מצא את עצמו אידלמן כתף בצד כתף עם יו"ר האופוזיציה ציפי לבני, בחום כבד מנשוא, מתווכח עם השוטרים בניסיון לשכנעם שמותר לו להמשיך לצעוד בצד הכביש. עד כאן הכל עבר חלק, ועכשיו, לראשונה - מכשול. זיעתו ניגרת, קיבתו ריקה, עצביו רופפים. אבל השוטר נשאר בשלו - תביאו את המוניות ותתקפלו מהמקום.

ד"ר אידלמן בדרך לבירה | צילום: שאול גולן

אידלמן התעצבן. באיפוק מסוים ניסה להבין מהשוטר מה פשר ההחלטה. הרופאים שליוו אותו בצעידה השמיעו תיאוריות קונספירציה: מישהו מגבוה ראה את לבני מצטרפת לצעידה ונתן הוראה לעצור אותם, אף שהאישור התקבל כבר אתמול. "כולם ירדו למחתרת", מלמל אידלמן בזמן שניסה להשיג את השר לביטחון הפנים יצחק אהרונוביץ' בלשכתו. "מבחינה טכנית, להביא לכאן את כל הרכבים ייצור פקק יותר גדול", הוא ניסה להרביץ היגיון בשוטר. אבל זה התגונן: "אנחנו לא אויבים שלך, זו ההוראה שקיבלתי מלמעלה".

אחרי רבע שעה של משא ומתן, לשם שינוי עם המשטרה ולא עם אנשי האוצר, אידלמן שבר את הכלים. "אז תעצור אותי", אמר לשוטר שהמשיך להתעקש. "אני נשאר פה", הוסיף בטון ספק רגוע ספק עייף מאוד. "אם לא תיתן לנו להתקדם נישאר פה ויהיה לך פקק".

אחרי עשרים דקות לבני החליטה להתערב בעצמה. הסתודדה עם השוטרים וחזרה לאידלמן עם הצעת פשרה — חמישה אנשים יעלו ברגל, בזמן שהיתר יעלו במכוניות. "תבחר את מי אתה רוצה שיבוא איתך", אמרה לאידלמן. אבל הוא החליט לחשוב על זה. "אני לא יכול לבחור. אני מסכים לעשרה אנשים לפחות", אמר לבסוף. לבני לא האמינה. "אני לא יכול להסכים למשהו אחר. האנשים פה רוצים לעלות איתי. אני לא יכול לעשות להם את זה", הסביר לה. "הם צועדים איתי שלושה ימים. מה אני אגיד להם, לעלות למונית?".

המשא ומתן נפתח מחדש. כעבור עשר דקות נוספות לבני חזרה שוב, דיווחה לאידלמן שהגיעה לסיכום עם המשטרה שיוקצבו להם 20 דקות לעלות עד הקסטל ברגל. אם לא יספיקו, יצטרכו להמשיך במוניות. "30 דקות", אידלמן ענה לה בתגובה כמעט פבלובית של מי שכנראה תקוע יותר מדי זמן בתהליכי משא ומתן. "יאללה איתך", ענתה לבני, "ככה אתם מנהלים משא ומתן?". אחרי שחבריו שכנעו אותו שמדובר בפרק זמן סביר, אידלמן החליט לוותר, והתחיל מיד לצעוד בעלייה. כולם הסתדרו בטור אחריו. אידלמן הכתיב קצב מהיר, כמעט ריצה. כאילו רצה להוכיח לשוטרים שעשה את זה בפחות מהזמן שהקציבו לו. כעבור 10 דקות ו־12 שניות הוא גמע 910 מטרים של עלייה וניצב בראש הקסטל, זווית של חיוך על פניו. הכיבוש הושלם.

יום שני, 25.7.2011 מרחוב ז'בוטינסקי ברמת גן לצומת אזור | יום ראשון למסע

מסיבת העיתונאים בבית ההסתדרות הרפואית ברמת גן בבוקר יום שני שעבר היתה אות הזינוק במסע הפיכתו של יו"ר הארגון ד"ר ליאוניד אידלמן לדמות ההירואית במאבק הרופאים, מבלי שאיש יוכל לגנוב לו את ההישג. יממות ספורות לפני כן, כשמאות מתמחים ברחבי הארץ נטשו את עבודתם ויצאו נגדו על כך שהפקיר אותם לכאורה במשא ומתן עם האוצר, אידלמן עמד להיהפך לדמות הטרגית של המאבק הזה. ואז, אחרי למידה קפדנית של הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של צום, וככל הנראה מבלי לספר כמעט לאיש, אידלמן החליט לבצע פניית פרסה.

אחרי 128 ימי שביתה, הודיע אידלמן במסיבת העיתונאים שהוא פותח בשביתת רעב עד סוף המשבר. ואם זה לא מספיק, הוא יוצא בשעה 16:00 ממשרדו ברמת גן ועולה ברגל למשרד ראש הממשלה בירושלים. כן, תוך כדי שביתת רעב, ותחת השמש הקופחת של יולי. את נציגי האוצר הזמין לנהל איתו משא ומתן בצל. עכשיו גם מתנגדיו לא יוכלו לצאת נגדו בגלוי. כנראה שבשביל זה שווה להקריב את הבריאות.

הוא בן 59. רופא מרדים בבית החולים בילינסון. נשוי עם שני ילדים ונכד. גובהו יותר ממטר ותשעים. לתפקיד יו"ר ההסתדרות הרפואית נבחר לפני שנתיים והחליף את ד"ר יורם בלשר. מלבד המטרה המוצהרת שמתנוססת על חולצתו — להציל את מערכת הבריאות הציבורית — נדמה שאידלמן מנסה גם לבחון את גבול היכולת העצמית שלו, הנפשית והפיזית. לרגעים נדמה שהוא אפילו נהנה מכך.

אין ספק שהוא מעוניין להיות הגיבור של המאבק הזה, לשאת לבדו על כתפיו הרחבות את עתיד הרפואה הציבורית. במהלך המסע חזר לא מעט על אותו משפט בשינויים קלים: "אף אחד לא עשה דבר כזה בעבר. גם לא גנדי, שאמנם שבת רעב אבל לא הלך ברגל תוך כדי".

במהלך המסע, עשרות רופאים מכל הארץ, אם לא יותר, עלו אליו לרגל. צעירים, מבוגרים. מתמחים, מומחים בכירים. לחצו את ידו, הצטרפו אליו לצעידה. תומכיו רואים בו מנהיג. אחרים חושבים שהוא מנסה לחנך את המתמחים משל היו בניו הסוררים. מתנגדיו סבורים שמדובר בפוליטיקאי פופוליסט שביקש להחזיר לעצמו, ולארגון שבראשו הוא עומד, את כבודו האבוד.

אחרי לילה נוסף שהעביר בבית הדין הארצי לעבודה, יצא אידלמן חדור מוטיבציה מרמת גן, בחברת מי שילוו אותו לאורך כל הימים הקרובים — סגנו ד"ר יצחק (צאקי) זיו־נר, מנהל מחלקת שיקום בשיבא, וד"ר זאב פלדמן, יו"ר ועד הרופאים בשיבא. קצב ההליכה שהכתיב מהיר, עם הרבה עצירות לראיונות לתקשורת. זו משחקת תפקיד חשוב במאבק, ואידלמן משתדל לחבק אותה.

כשהגיעו לצומת אזור ירד החושך ואידלמן ויתר הצועדים נכנסו לצי המוניות שמלווה אותם ונסעו להעביר שנת הלילה באוהל בחצר המתנ"ס של כפר חב"ד. זה היה הלילה הראשון, התרוממות הרוח היתה בשיאה, וההפנינג שהכינו החב"דניקים היה בהתאם. רחבת הדשא הגדולה של המתנ"ס התמלאה ברופאים ובחברים שהגיעו מבתי החולים ברחבי הארץ להביע הזדהות. למראה כמות המבקרים אידלמן נמלא מרץ. הוא עבר מאחד לשני, לחץ ידיים ולא הפסיק לחייך. "תודה שבאתם", אמר לכולם כחתן בר מצווה. הרופא המרדים נכנס להיי.

לבקשת הצלמים הלך להתיישב באוהל, אף שייכנס אליו לישון רק בעוד ארבע שעות, בשתיים לפנות בוקר, לאחר שאחרון המבקרים ילך.

ברבע לאחת עשרה בלילה הגיע ד"ר יונה וייסבוך, יו"ר ארגון מרש"ם שמייצג את המתמחים. הוא זומן למקום לבקשת אידלמן, שניסה להרגיע את השטח ולהשיב את המתמחים הביתה. "זה מהלך מבריק", ניתח וייסבוך את המצב. "אין ספק שבזכותו המאבק עובר טרנספורמציה. הוא הוציא את המצב מדיון על מספרים שלא מעניינים את הציבור לריאליטי שאנחנו חיים בו היום".

יום שלישי, 26.7.2011 מצומת אזור לצומת בית חשמונאי | היום השני למסע

לקראת שש בבוקר אידלמן מתעורר. יושב באוהל ומדבר בסלולרי. משפחה, תקשורת, חברים, יועצים — הכל מתערבב. ברבע לשבע הוא מזדקף, יוצא מהאוהל ומצחצח שיניים עם בקבוק מים. את השוט הזה אף צלם לא מפספס. לכתב גל"צ שמתמהמה בהתארגנות הוא מעיר שהוא מעוניין לצאת בהקדם. הוא אוסף את דבריו מהאוהל ומכניס לתיק. אחר כך עולים למונית וחוזרים לנקודה המדויקת שבה הפסיק המסע אמש. "הוא לא מוכן לפספס מטר אחד", מסביר לי ד"ר זיו־נר. "נחזור בדיוק לנקודה שעצרנו בה, לא מעגלים פינות".

"בוודאי שהשבוע שעבר השפיע", אידלמן עונה לי כשאני מנסה להבין עד כמה מרד המתמחים השפיע עליו. "אבל זה לא השפיע על ההחלטות", הוא ממהר להבהיר. המשמעות: שאף אחד לא יחשוב שבגלל המתמחים לא נחתם ההסכם בין הרופאים לאוצר. אידלמן אינו מרשה לעצמו לסטות ולו במילימטר ממה שתכנן, לא מהדרך לירושלים ולא במסרים לתקשורת. אותה נקודה חוזרת על עצמה שוב ושוב בכל ראיון: "מחכים להחלטה אמיצה של ראש הממשלה". הוא חש צורך מתמיד להישאר חד ובשליטה.

לקראת רבע לשמונה מתחילים בצעידה לאורך כביש 44. "הוא איש נחוש. לדעתי זו לא היתה החלטה ספונטנית, הוא מחושב להפליא", מסביר לי ד"ר פלדמן. לפי פלדמן, אידלמן שלם לחלוטין עם מה שהוא עושה ואף אחד לא יצליח להזיז אותו מזה. ולא שהם לא ניסו. במהלך כל הצעידה, חבריו דיברו אל ליבו, מנסים להניא אותו מהרעיון, לגרום לו להבין שזה לא טוב בשבילו, לומר לו שזה לא הוגן כלפיהם. כל דרך פסיכולוגית אפשרית נוסתה, אבל אידלמן נשאר בשלו.

למה הוא צריך את הגימיק הזה?, שאלתי את פלדמן. "כי האוצר רוצים כל הזמן לחזור לדיון במספרים", הוא השיב. "העניין הוא שלציבור זה לא אכפת עד שמישהו שהם מכירים מתאשפז ועליבותה של המערכת הרפואית נחשפת. לכן המסר הוא מה שחשוב".

זו לא הפעם הראשונה שהוא עוזב את הכל ומתחיל ללכת. את שביל ישראל כבר עשה יותר מפעם אחד. גם השתתף במרתון תל אביב. כך שהוא מוכן גם מבחינה פיזית וגם מנטלית. את ההתמודדות עם החוסר בשעות שינה מסבירים הרופאים בכך שהם פשוט רגילים מהתורנויות הארוכות בבתי החולים.

בשעה תשע בבוקר מצטרף למסע קודמו בתפקיד, ד"ר יורם בלשר. הם משוחחים ארוכות. "אייל גבאי זה סוס מת", אומר בלשר, מתייחס לפגישה המתוכננת לאידלמן ב־12:00 עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה. אידלמן, מצדו, מודע כל העת לנוכחות התקשורתית, לא מגיב ומסתפק בחיוך. על השאלה אם הוא חושב שהתענית שאידלמן לקח על עצמו תשיג את המטרה, עונה בלשר, "זה עוד לא מספיק לצערי. כשהוא יתמוטט, אז אולי משהו יזוז". אחר כך הוא מוסיף: "ביבי נתן את הדוגמה של האלונקה. ביחידה שהוא שירת בה (סיירת מטכ"ל — ה"ש) מי שהיה עושה את עצמו כאילו הוא נושא את האלונקה היה מוכרז כסוציומט ומועבר מהיחידה. מי שנמצא כעת על האלונקה זו הרפואה הציבורית וביבי מתבקש לתת כתף".

בשעה עשר בבוקר נעשה חם מדי. אידלמן מתיישב מתחת לאחד העצים, ונשכב על מחצלת. החלק הראשון של היום מסתיים. עם עוזריו הוא עובר לדבר על אסטרטגיה. הכתבים מתבקשים להתרחק. "לא יעזור כלום, יש לו גנים רוסיים, אי אפשר לקחת את זה ממנו", אומר לי נהג המונית שלוקח את אידלמן להתקלח בקופת חולים כללית ברמלה. בזמן שאידלמן במקלחת, זיו־נר ופלדמן מדברים על הצעדים שנוקטים המתמחים. אם בתחילה עוד ניסו להסתיר את הסלידה ממעשיהם של המתמחים, הרי שבהמשך הערב כבר לא היתה להם שום בעיה לומר זאת בגלוי, במיוחד בשל מכתבי הפיטורים שעמדו על הפרק.

אחרי שחבש את הברך ("בעליות זה בסדר, הירידות הן הבעיה") אידלמן והצוות עולים במוניות לירושלים. בשתיים עשרה וחצי הם נכנסים לפגישה ראשונה עם אייל גבאי ואנשי האוצר. בסוף הפגישה אין תוצאות, רק מסרים שיחזרו על עצמם שוב ושוב בימים הקרובים.

בארבע וארבע דקות חוזרים במונית לנקודה המדויקת שבה הופסקה הצעידה. קבוצה של רופאים מסורוקה ובני משפחותיהם מצטרפים. הם לא מצליחים להבין למה צריך גם לשבות רעב וגם לצעוד. למה אחד מהדברים לא מספיק.

אבל אידלמן כמו אידלמן התכונן כנדרש. אפילו הביא מים מיוחדים מגרוזיה — הדבר היחידי שנכנס לפיו מאז שפתח בשביתת רעב — שמכילים נתרן שמדכא את מיצי הקיבה והתיאבון. אחד הרופאים המלווים טוען שמדובר במשקה מבחיל. "כדי שדברים יזוזו צריך לזעזע, ואני מוכן לתרום את הבריאות שלי כדי לעשות זאת", אומר אידלמן.

בשמונה בערב אנחנו מגיעים לצומת בית חשמונאי. אידלמן מוציא מסרק קטן מהפאוץ' שהוא חוגר על מותניו ומסרק את השער תוך שהוא משתמש בחלון הרכב כמראה. החושך יורד.

משם נוסעים כמה קילומטרים לקיבוץ נחשון. כמו בלילה הקודם, העלייה לרגל נמשכת. רופאים בכירים ומתמחים צעירים מגיעים מכל עבר, נוסעים בדרכי כורכר לא מסומנות בתוך הלילה, רק בשביל ללחוץ את ידו. אידלמן יושב במרכז החצר בביתו של חבר הקיבוץ שמארח אותו. הוא עייף מאוד ועיניו אדומות. המסע נותן בו את אותותיו בבירור. אחד אחרי השני הם עוברים על פניו ולוחצים את ידו.

אישתו, לנה, מגיעה לפנות לילה. היא דואגת לשלומו אבל גם לה ברור שהקרב שלה אבוד — הוא לא יפסיק לצעוד או לרעוב. הם יושבים על כיסאות נוח מתחת לעץ. היא מגניבה אליו חצי נגיעה. מחבקת קלות ומתעניינת בצעדי ההמשך. "הבאתי לך גרביים", היא אומרת.

יום רביעי, 27.7.2011 מצומת בית חשמונאי לצומת שמשון | היום השלישי למסע

שוב קמים בשש, אחרי לילה קצר. שוב טלפונים. אידלמן מארגן את האוהל בשקט. הוא מקפיד לישון באוהל למרות הפצרות מארחיו. סגפנות סובייטית עד הסוף. בשבע ועשרים ושתיים דקות הם כבר מגיעים בעזרת המוניות בחזרה לנקודה שבה הפסיקו אתמול. אידלמן יוצא בשקט מהרכב. הוא שם דאודורנט, לוקח את דגל הצלת הרפואה הציבורית מהבגאז' ותוקע באבנט, ומתחיל ללכת בקצב מהיר. העייפות שהיתה על פניו אתמול נעלמה. בסביבות השעה תשע, אחרי כמה ראיונות לרדיו, שוב מצטרף ד"ר בלשר.

"זעם זה הדלק הכי טוב", מסביר לי אחד הרופאים את פשר הקצב המהיר של אידלמן, "הוא הכין את עצמו כל חייו לרגע הזה כי יש לו חוסן גופני ונפשי עם הרגשת צדק מוחלטת. בשבילי הוא סוג של פוטין, ככה אנחנו קוראים לו מאחורי הגב. וממילא, החיים שלנו כרופאים הכינו אותנו להביא את עצמנו למצבים של אדרנלין בלתי נגמר".

צריך להתכונן לעצירה. אידלמן רוצה למצוא יער. היוזמה של כמה רופאים מאיכילוב לפתוח בשביתת רעב מעצבנת אותו. "בצורה לא מאורגנת הם יהרסו לנו הכל", הוא אומר. "אנשים שלא רגילים לשבות רעב יתאשפזו או יאכלו בערב — אי אפשר לעשות מזה צחוק". בהמשך הדרך מתברר שמפקד המרחב במשטרה טוען שאין אישור לעלות על כביש מספר 1. "אני אשרוף לאהרונוביץ' את המשרד, אעשה מלחמה נגד המשטרה — אין דבר כזה", אומר אידלמן בקור רוח. מעטפת הנימוסים נסדקת.

בתשע וארבעים ושמונה דקות אנחנו מגיעים ליער בסמוך לצומת גיזו. אידלמן פורש את המחצלת ונשכב בצל. "יש פה מטרה שהיא גדולה יותר מהצעידה עצמה", מסביר פרופ' עזריאל פרל, יו"ר איגוד המרדימים. "יש מוגלה שצריך להוציא אותה. יש בזה גם בדידות אבל צריך להיות כל כך חזק ומשוכנע בצדקת הדרך בשביל לעמוד בכך".

בצהריים נוסעים במוניות לירושלים לסבב פגישות חסר תוצאות נוסף עם האוצר. אידלמן יושב שפוף באחת המוניות. "הוא מתחיל להיות פחות סבלני, יותר עצבני. זה צפוי במצבים האלה", אומר לי אחד הרופאים.

הצעידה מתחדשת בחמש ועשרים אחר הצהריים. הצום הוא נושא השיחה העיקרי. בשעה 21:00 בערב אידלמן עומד לסגור 72 שעות בלי לאכול דבר. "ממה אישתך יותר מתבאסת, מהמשמרות או מהצעידה?", שואל אחד הצועדים. "לתורנויות היא התרגלה", עונה אידלמן. "שנים במשך ארבע־חמש יממות לא הייתי כמעט בבית. היא היתה מביאה את הילדים לעבודה כדי שיראו אותי".

אחר כך עוברים להתבדח על חשבונו של פרופ' פרל. "הוא לא ישן כל הלילה מההתרגשות של הצעידה", אומר אידלמן. "תגידו לו שאין פרס בסוף", מתערבת אחת הנוכחות. "איך את יודעת, אולי ביבי מחכה עם צ'ק?", אומר פלדמן.

בשבע ועשרים ושמונה דקות בערב מגיעים לצומת שמשון. המשטרה מסרבת לאפשר להם להמשיך. הוא עולה לאחת הניידות ונוסע לבחון את המסלול של מחר. היתר ממשיכים לנקודת הלינה במושב שורש. כעבור שעה הוא חוזר, ומיד נעלם להתקלח. אחר כך יוצא ומסתובב בין המבקרים.

הוא יושב עם חבריו והמתמחים של בית החולים שלו, בילינסון. אשתו לנה שוב מגיעה לבקר. הדאגה עדיין לא עזבה אותה. אידלמן מנסה להרגיעה. "היום הלכנו טוב, בקבוצה קטנה ומהירה", הוא מספר.

יום חמישי, 28.7.2011 מצומת שמשון לגינות סחרוב | היום הרביעי למסע

בשש בבוקר אידלמן מתחיל להתארגן. הפעם בעצלתיים. בלילה בקושי ישן, הוא מספר. הנערים של שורש "שברו לו את השינה", עד שבשלב מסוים לקח את המזרון ונכנס לבית העם הסמוך וישן על הרצפה. בעשרה לשבע הוא נוסע לביתה של אילנה דיין, לראיון רדיופוני. גם היא מנסה להוציא ממנו קצת רגש, אך לשווא.

אחר כך, כשאנחנו בדרך חזרה לנקודת ההתחלה, הוא מתמרח בקרם הגנה מן השמש. לפתע מסתובב לאחור ושואל "יש לי לבן?". בנקודת ההתחלה מחכות ציפי לבני וחברת הכנסת רחל אדטו, מוכנות לראיונות משותפים. נציג המשטרה מגיע. "בוקר טוב, אל תעשה לנו בעיות", אידלמן מבקש. "יש בעיה, היתה תאונת דרכים", השוטר עונה.

מתחילים לצעוד. ציפי ליבני מספרת לאידלמן על הצעידות שלה בים. "רחל, את לא שותה?", הוא שואל את אדטו. כעבור זמן קצר הוא פותח פער ומשאיר את לבני ויתר החבורה מאחור. הרופאים מודאגים מכך שלא ישן בלילה ומציעים לעצור בצהריים למנוחה בביתו של פרופ' אבינועם רכס, יו"ר ועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית, במבשרת ציון. אילדמן אומר "אולי". "זה 'אולי' שנוטה ל'חיובי', אנחנו רואים את זה בהבעות הפנים שלו. אנחנו כבר מבינים אידלמנית", אומר לי פרופ' רכס.

ב־8:35, מגיעים לעליות של ירושלים. "ליאוניד, תלך יותר לאט, אתה הורג אותנו", אומר פרופ' רכס. קצת לפני אחת עשרה בצהריים, בתום העלייה לקסטל, אידלמן ממשיך ברגל לביתו של פרופ' רכס במבשרת. בדרך מתקשר הנשיא שמעון פרס. הוא מבקש ממנו להפסיק או את שביתת הרעב או את הצעידה. "אמרתי לו שמחר אני מפסיק לצעוד", מספר אידלמן לחבריו.

בביתו של רכס עורכים ישיבת הנהלה. בבית השכן מתגורר ד"ר אחר, לפילוסופיה — שר האוצר יובל שטייניץ. אידלמן מאיץ את הישיבה. בשתיים הם עולים לאוצר בשלישית.

בחמש שלושים וחמש, אחרי שירדו ממבשרת עד סיבוב מוצא במוניות בשל דרישת המשטרה, הם מחדשים את הצעידה. המלווים מעדכנים את אידלמן שמחר ייכנסו לירושלים כשהם נושאים אלונקה, כעקיצה לנתניהו. בשש וחמישים ושתיים דקות בדיוק אנחנו מגיעים לגינות סחרוב בכניסה לעיר ועוצרים. אידלמן יושב על שפת המדרכה ומתראיין שוב לתקשורת. "ההרגשה נהדרת", הוא מסכם, צעד אחד מירושלים.

לקראת עשרים לשמונה אנחנו מגיעים לאחד הבתים בקיבוץ צובה שמארח את אידלמן ומתמקמים בחצר. לאידלמן מחכים הגדולים — מנהל בית החולים איכילוב גבי ברבש, מנהל בית החולים רמב"ם רפי ביאר ומנהל מרכז שיבא זאב רוטשטיין. מוקדם יותר הם אמנם הוציאו הודעה שהם מצטרפים לצעידה, אבל להליכה עצמה הם לא הגיעו, רק להפסקה בערב. "תראי, המנהלים הבכירים הגיעו להצטלם", מעיר אחד הרופאים במרמור. "תראי איך הם התיישבו ישר מול המצלמות".

בנו וביתו של אידלמן מגיעים לבקר. הוא הולך לצד ומשחק עם הנכד. לראשונה, משהו בפניו מתרכך ולא מעייפות. כשהוא מצטלם לטלוויזיה ילדיו צופים בו מאחורי המצלמה. מאוחר יותר הוא עומד איתם מתחת לעץ ומשוחח. אף אחד מהרופאים והחברים לא מעז להפריע.

ב־21:35 מגיעה משלחת של רופאים מנצרת, לחזק את ידיו. אידלמן עוזב את הילדים ובא לשבת איתם. לקראת עשר ורבע מגיע גם אחיו של אידלמן שצעד איתו בבוקר, ד"ר רפי אידלמן, מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי איתנים. הוא משוחח עם הרופאים מנצרת עד חצות, ומתארגן לשינה.

יום שישי, 29.7.2011 למאהל המחאה מול משרד ראש הממשלה | היום האחרון למסע

בשש ורבע הוא מתעורר לאחר שאחת ממפיקות הרדיו מתקשרת אליו לתאם ראיון. בשבע הוא כבר יושב לבדוק הודעות ואחר כך יוצא לצחצח שיניים עם הבקבוק. בשבע וחצי הוא מאיץ במלוויו, "בואו, אנחנו צריכים לזוז. עד שנגיע לשם כבר יהיה שמונה". "אבל אתה צריך לעלות לשידור", רועמת הכתבת של קול ישראל. "בואי נעלה בדרך", הוא ממהר.

זה יומו הגדול. היום יוכל לסמן וי נוסף. הוא עשה זאת. צעד מרמת גן לירושלים תוך כדי שהוא שובת רעב, ועוד בחום הזה. גנדי קטן עליו.

בשבע וארבעים יוצאים במונית מצובה עד לנקודה שבה עצרו אתמול. הבוקר מצטרפים רבים לצעידה, כארבעים משתתפים. גם האלונקה כבר שם. אידלמן, כמו בכל בוקר, שם דאודורנט, תוקע את הדגל באבנט, ומתחיל ללכת.

אל סוף המסע מצטרף גם אחיו, רפי. אפילו הוא, כמו אחרים, לא ידע מראש על הצעדים של אחיו ושמע דרך התקשורת שהוא מתכוון לצעוד ולשבות רעב. "אני חשבתי שזה יהיה קשה אבל לא ניסיתי להניא אותו כי ידעתי שאין טעם", הוא אומר לי. "הוא חד כהרגלו. דווקא בגלל שאני מכיר אותו אני לא לוחץ עליו. הוא אדם שהחיפזון לא אופייני לו. בסבלנות, במוקדם או במאוחר, הוא ישיג את מה שהוא רוצה".

בשמונה וארבעים בבוקר, אחרי ארבעה ימי צעידה מלאים ועוד שעה קלה, אידלמן ושותפיו הגיעו לרחוב קפלן בירושלים, אל מול משרד ראש הממשלה. "תודה רבה שהשתתפתם", פנה לקהל שהתאסף ליד מאהל המחאה שבו ישהה מעתה ועד חתימה על הסכם. "סיימנו את הצעידה אבל לא סיימנו את המשימה. אנחנו ממשיכים להיאבק על עתיד הרפואה בישראל, מערכת שקורסת יום יום". ואז חתם באותו המסר בדיוק המלווה את מאבק הרופאים זה יותר מ־130 יום, "אנחנו קוראים לראש הממשלה לשים כתף".