לחשוב מחוץ לקופסה

עקרונית, אני לא אוהב אנשים שרק מתלוננים מבלי לתת במקביל רעיונות לשינוי והצעות לשיפור, וכך נראות חלק מהמחאות של מעמד הביניים (ולא המעמד הבינוני, כמו שערוץ 2 אוהב לקרוא לנו, אני לא מרגיש בינוני כלל וכלל) השוטפות את ארצנו בשבועות האחרונים.

מחאת האוהלים, מוצדקת ככל שתהיה, היא מחאה מסוג שלא נתקלו בו עד היום – העם זועק נגד עיוותים בסיסיים ביותר ביחס של הממשלה לאזרחיה, אך לא יודע מה לדרוש כי ניהול מדינה הוא לא מתפקידו. הממשלה מצדה לא מצליחה להבין את זעקת העם, כי לזעקה זו מקורות רגשיים יותר מאשר כלכליים נטו, ולא יודעת איך לפתור אותה.

הצעותיהם של המפגינים לא מבוססות על הגיון כלכלי: גם אם עכשיו כל תושב תל-אביב יקבל 100 אלף שקל לרכישת דירה, כמו שמקבלים רוכשי דירות בפריפריה, מה תהיה התוצאה? כל מחירי הדירות יעלו ב-100 אלף שקל לפחות. למה? הביקוש לדירה, שהוא כרגע קשיח מאוד. לכן צודקת הממשלה בניסיון לטפל בצד ההיצע, אך הדבר ייקח זמן והעם רוצה פתרון מיידי.

הצעותיה של הממשלה, נכונות ככל שיהיו, בעייתיות מבחינת העיתוי שלהן – הן היו צריכות להתממש לפני שנתיים ולא בעוד שנתיים. במשרדי הממשלה, בעיקר במשרד האוצר, יושבים אנשים חכמים שאסור לזלזל בהם, אך כנראה שהם שבויים בקונספציה מסוימת - הם בטוחים שהתועלת של כסף שיושב וצובר ריבית או משמש למחזור חובות עבר היא גדולה יותר מאשר התועלת שבהשקעתו במדינה ובאזרחיה.

דרישות העם, שתג מחירן עולה על 60 מיליארד שקל, יכולות להביא אותנו למשבר כלכלי אדיר.

ברשותכם, אציג כמה הצעות "מחוץ לקופסה", טיוטות לדרך החשיבה החדשה שצריכה להוביל את משרד האוצר, הצעות שיכולות להשפיע באופן מיידי על הכיס שלי ושלך.

1. להפסיק לשלם כדי לעבוד

ישנם הרבה מרכזי תעשייה במרכז הארץ, שאנשים משלמים לא מעט כסף כדי להגיע אליהם לעבודה. אקח את ואדים, חברי לעבודה, כדוגמה. ואדים עושה הכל "לפי הספר": הוא מגיע עם האוטו לתחנת הרכבת בחיפה, מקום מגוריו, משלם 632.5 שקל בחודש על כרטיס חופשי חודשי ועוד 160 שקל על כרטיס האוטובוס מהרכבת לעבודה במרכז הרצליה. סה"כ יוציא ואדים החודש 792.5 שקל על נסיעה לעבודה, כשעה וחצי כל כיוון. ואדים לא מתפנק. המעביד מצדו, מחזיר לו עפ"י חוק כ-300 שקל, כמחירו של חופשי חודשי מת"א להרצליה. המעסיק צודק. למה לשלם יותר על עובד מחיפה כשאפשר לקחת אחד שגר בתל-אביב יותר בזול?

ההצעה היא כזאת: אין יותר תשלום החזר הוצאות נסיעה מראש. על העובד מוטלת האחריות להעביר למעסיק את כל כרטיסי הנסיעה החודשיים שצבר (עד מגבלה הגיונית). המעביד מחזיר לעובד את מלוא הסכום אשר פטור ממס לעובד. המעביד מעביר את הכרטיסים למס הכנסה, עליהם הוא מקבל החזר של 50%. כך המדינה מסבסדת את החלק הניכר בנסיעתו של ואדים לעבודה בסכום של 396 שקל, המעביד משלם רק 96 שקל יותר - סכום זעום ביותר - והנטו של ואדים עולה ב-492 שקל.

התוצאות: הנטו של העובדים עולה. "עלות היציאה לעבודה" היא אפס. עפ"י כל מודל כלכלי בסיסי, יהיה זול יותר לצאת לעבודה ומכאן האבטלה תרד. הפריפריה התקרבה באופן מעשי למרכז. יהיו פחות מכוניות על הכביש ומכאן גם פחות זיהום סביבתי.

אצטנע ולא אחשב את העלות למדינה, כי איני מבין דבר בכך, אך ברור שההשקעה תחזיר את עצמה חלקית, כי העלייה בנטו תביא לעליה בצריכה ועל צריכה משלמים מס. הפתרון הוא מיידי ונשען על מנגנונים קיימים. יש עוד הרבה נקודות ללבן בתוכנית, כמו השקעה בתחבורה הציבורית (שגם כך מתוכננת) וההתנהלות במקרה של עובדים זמניים ומשרות חלקיות. לבסוף הכל פתיר. מה יהיה על אלו שנוסעים ברכב לעבודה? המדינה לא צריכה לסבסד להם דלק על ההתפנקות הזו, אם נסיעה בתחבורה ציבורית לעבודה היא חינם.

2. השקעות מדינה בהוזלת עלויות ייצור

לחלק ניכר מהמפעלים אין אינטרס להתייעל ולכן עלויות הייצור לא יורדות. המדינה צריכה להקים קרן בסך מאות מיליוני שקלים לטובת מפעלים אשר מייצרים מוצרים בני קיימא, ע"מ שהאחרונים ירכשו פתרונות טכנולוגיים ומכונות ייצור חדשות  ובכך יוזילו את עלויות הייצור של המוצרים. המפעלים יקבלו כסף מהמדינה אך ורק בתמורה להתחייבות להורדה של מחירי הייצור או המחירים לצרכן.

התוצאה: בטווח הזמן הבינוני נקבל הורדת מחירים של מוצרי צריכה אשר מיוצרים בארץ.

3. פירוק שרשרת היבוא

בעיה נוספת אשר קיימת בארץ היא שרשרת היבוא. בעוד בעולם המשווק קונה ישירות מהיצרן ומוכר לצרכן, בארץ יש חוליה נוספת הנקראת "היבואן" אשר קונה מהיצרן ומוכר למשווק. אותם יבואנים חותכים לעצמם קופון של עשרות אחוזים על המוצרים, קופון שמתגלגל אלינו הצרכנים. המדינה צריכה לפעול לשינוי מבנה זה ולהוציא את היבואנים מהמשחק, בין אם באמצעות אישור רכישתם על ידי המשווקים, בין אם לאפשר למשווקים לקנות ישירות מהיצרנים, או באמצעות עידוד פתיחת נציגויות של יצרנים בארץ.

התוצאה: הורדת מחיר של מוצרי צריכה אשר מיובאים לארץ.

אין דבר כזה פתרונות קסם, אבל  יש פתרונות יצירתיים. רק צריך לעודד את האוצר לחשוב עליהם. על ראש הממשלה ושר האוצר להחליט היום כי X מיליארדי שקלים מתוך הרזרבה יופנו להשקעה באזרחי המדינה. עכשיו, כשלראשי משרד האוצר אין ברירה אלא להשקיע כסף, הם בתורם יחזירו לממשלה "בנק" הצעות מתומחרות אשר יעילותן מוכחת. אם אני הצלחתי להביא כמה הצעות, אז גם הממשלה יכולה.