אני רוצה להקים מחלבה וחברת סלולר
במדינה שלנו, הבועה האמיתית היא לא ההייטק, אלא העובדה שאנחנו חושבים שהכלכלה שלנו חופשית בזמן שבפועל היא כבולה ואנוסה
אולי כדאי שקודם אספר קצת על עצמי. אני רווק צעיר ושאפתן, יש לי תואר במנהל עסקים, כמה שנים טובות של ניסיון ומעט כסף שחסכתי להשקעה. כמו רוב בני דורי שזכו לחינוך פולני הדוק, אני שקדן, אמביציוזי ויש אצל אמא שלי מגירה שלמה של תעודות הוקרה שיוכיחו זאת.
בזכות הכלים המקצועיים והניסיון שרכשתי לאורך השנים שמתי לב שישנו ביקוש רב בשוק מוצרי החלב והתיקשורת. מלבד הביקוש הרב, ישנה גם תחרות נמוכה, רווחים גבוהים ומדובר בשוק שבאופן יחסי אינו מושפע מאירועים מאקרו כלכליים (מיתון, מלחמה) וממשיך לפרוח בכל עת. זיהיתי גם מגמתיות בעליית המכירות והרווחים בתחומים אלו, ולכן רואה עתיד ורוד שצפוי להניב הרבה דולרים ירוקים. מרצים בתואר למנהל עסקים לא יכלו להעלות בדימיונם מצב בו כל כך כדאי לעשות עסקים! אז מה לימדו אותנו לעשות במצב כזה – לגייס משקיעים ולהיכנס לשוק!
סקובי-דו, סקובי-דו וחזרנו לעולם האמיתי. המצב העסקי בשווקי החלב והסלולר אולי אפילו טוב יותר מהמתואר כאן. המצב שלי והסיכוי שלי לעשות שם עסקים כנראה הרבה פחות טוב. מה שיקרה בפועל זה שכל משקיע קטן כגדול שאפנה אליו, עתיד לצחוק עליי. זאת מאחר שכל משקיע יודע שהכניסה לשווקים הללו כשחקן עסקי, לא מתחילה מגרפים ומניתוח מגמות – היא מתחילה מהממשלה. אם הממשלה, משרד החקלאות או משרד התקשורת היו נותנים לי אישור להתחיל את עסקיי באחד מהתחומים הנכספים הללו, המשקיעים היו באים בריצה. הם היו חונים באדום לבן מתחת לדירה שלי וטסים שלוש קומות במדרגות מבלי לגעת במעקה רק כדי להגיע אליי קודם. הייתי מגייס מאות מיליונים להקמת תשתיות ומערך הפצה, בבוקסר, מהבית, דרך מודעה בלוח יד 2.
השיקול הרי הוא לא כלכלי – הוא פוליטי. האוליגופולים בשווקים הנחמדים הללו, אותם אנו מפרנסים מידי יום הם בעלי המניות לא רק של החברות המובילות במשק, אלא הם בעלי המניות של המדינה. הם אחראים למינויים של שרים, מספנסרים קמפיינים, מפעילים לוביסטים, שולחים מתנות ומארגנים טיסות.
חשוב לי להבהיר – אני לא סוציאליסט. אני קפיטליסט ומאמין בכלכלה חופשית. הבעיה היא שבמדינה שלנו הבועה האמיתית היא לא בהיי-טק אלא בזה שאנחנו חושבים שהכלכלה שלנו חופשית בזמן שבפועל היא כבולה ואנוסה. במקום תיאוריית היד הנעלמה של סמית שמביאה לאיזון וצמיחה רוחבית, יש לנו את היד המכוונת של בעלי עניין פוליטיים וכלכליים כאחד, שבגללם אי אפשר לתדלק, אי אפשר לקנות או לשכור בית ועכשיו גם הבית של הקוטג' מתחיל להתרחק מהמקרר. אומרים לנו שהכלכלה היא חופשית אבל היא בעצם לא. קצת כמו הרעיון של כלבו "חצי חינם" או המכתבים של "זכית בחופשה יוקרתית". בפועל שום דבר לא חופשי באמת ואנחנו משלמים חשבון גבוה מאד. הרבה יותר גבוה ממה שאנחנו באמת מסוגלים.
אני רוצה לראות פה כלכלה חופשית אמיתית. אני רוצה שיחלקו רישיונות מפעיל סלולרי, רישיונות חליבה, אישור להקמת בית השקעות לכל מי שמבקש ויש לו הכשרה מינימלית לעסוק בתחום. המשקיעים כבר ירוצו, התחרות תהיה אמיתית וכולנו נרוויח. גם כצרכנים וגם כחברה שהפערים הכלכליים בה הולכים ומתעצמים בקצב המכירות של אייפון 4.
יבוא הוא פיתרון נחמד אבל הוא לא מספיק. אם יש דבר חד משמעי שכל הסיסמאות במחאת האוהלים הראו, זה כמה כישרון וקריאייטיב יש במדינה שלנו. מאוהל קטן, נוצרה עיר אוהלים המספקת שירותים כמו שיאצו, מרפאה, הסעדה, דיון פוליטי שהכנסת יכולה לקנא ברמתו ואפילו אגף שעוסק במיחזור ויצירת קומפוסט. כל זה בשבועיים. עם כל כך הרבה כישרון שחוצה את כל המעמדות והאנשים בעם, אין שום סיבה להבליט ריכוזיות – להיפך, העם יכול לעשות הרבה יותר.
כל אותם סקפטים שחושבים שהפיקוח של הממשלה שווה משהו ומגן עליהם, מוזמנים לבדוק את כל העמלות שנמלטו לאחרונה מעינו הפקוחה של המפקח על הבנקים ואת כל חיובי השווא וזמני השירות של חברות הסלולר והכבלים הפועלות תחת "פיקוח" משרד התקשורת. סקפטים שעדיין מתקשים להבין, מוזמנים למלא מיכל דלק ולנסוע לסופרמרקט הקרוב להתנחם בגביע קוטג' – השילוב עלול להיות יקר יותר ממשלוח של מסעדת גורמה בינונית שיגיע אליכם הביתה.
4 תגובות לכתיבת תגובה