פרויקט "כלכליסט": דוס חוגגת 30 שנה - המשחקים הישנים שהכי אהבנו
הנסיך הפרסי? דייב? ואולי דווקא רובוטים שהולכים מכות? לכבוד יום ההולדת למערכת ההפעלה האפרורית, כתבי "טכנולוגי" חוזרים אל המשחקים הצבעוניים והממכרים. ויש גם קישורים להורדה, למי שבאמת רוצה לנסוע בזמן
ב-1 באוגוסט, שנת 81', החל ערוץ המוזיקה MTV את שידוריו. ערוץ צבעוני, צעיר, ואפילו מחתרתי בימיו הראשונים, ששם את הקליפים והאנימציה בקדמת הבמה. שבוע וחצי לאחר מכן הוציאה ענקית המחשוב יבמ את IBM PC, מחשב אישי בעל מסך ירקרק, שהציג מערכת הפעלה בשם MS-DOS.
מי שייזכרו במערכת ההפעלה ההיא מבית מיקרוסופט יחשבו, כנראה, על ההיפך הגמור מ-MTV: תוכנה משעממת, לא נוחה לתפעול, ומעל הכל - אפרורית. אבל מעבר לתרומתה הנכבדה להבאת המחשבים האישיים לכל בית, לאותה גרסה מוכרת של דוס היה גם צד אחר, צבעוני הרבה יותר: שלל המשחקים שנוצרו עבור מערכת ההפעלה.
הרבה לפני שמנהלים החלו לשחק אנגרי בירדס בישיבות משמימות, בעודם מחזיקים את האייפון מתחת לשולחן, נצפו בשנות ה-80' וה-90' עובדים ששיחקו להנאתם במאות משחקים ממכרים: "הנסיך הפרסי", "דום", "ג'יל מלכת הג'ונגל", "דייב", "הטירה הנאצית" והרשימה עוד ארוכה להפליא. חלק מהמשחקים אפילו כללו "מצב בוס", שאיפשר לשחקנים להעמיד פנים שהם עובדים בזמן שמנהל כלשהו מחליט לרחרח.
כדי לחגוג כמו שצריך 30 שנה לחודש שבו יצא המחשב עם מערכת ההפעלה ההיסטורית לשוק, החלטנו ב"כלכליסט - טכנולוגי" לערוך פרויקט קטן, שיעורר את בלוטות הנוסטלגיה ואולי גם יחזיר חלק מהקוראים להתמכרויות ישנות: כתבי ועורכי המדור בחרו את משחק הדוס האהוב עליהם, כולל קישור להורדה או אפשרות למשחק ברשת, כך שתוכלו לצאת למסע כיפי במיוחד בזמן.
רוב משחקי הדוס הישנים כבר לא יעבדו על מערכות הפעלה מודרניות. הפתרון? הורידו והתקינו את האמולטור DosBox. באתר הרשמי שלו יש גם הסברים פשוטים וברורים על ההתקנה והשימוש, וזה אפילו לא מסובך.
דייב, אל תמות! / שי ענבל
"דייב המסוכן" קראו לאיש עם כובע המצחיה האדום, שקפץ, ירה ונהרג אינספור פעמים. הוא עשה הכל כדי להגיע אל הדלת הנכספת, שתעביר אותו אל השלב הבא - שבו יחכו לו עוד מפלצות ועוד דלתות.
המשחק האלמותי, שתוכנן בידי ג'ון רומרו, עשה את צעדיו הראשונים באמצע שנות ה-80, במחשב האפל II של שני אנשים שאתם אולי מכירים, סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק. לאחר הצלחה צנועה, הגיע המשחק גם למערכת ההפעלה דוס - ושם הוא כבר הפך ללהיט של ממש.
העיקרון היה פשוט: דייב המפוקסל היה צריך לאסוף את הגביע ולהגיע אל הדלת, ובדרך לאסוף כמה שיותר יהלומים ותכשיטים, שיעזרו לו לצבור נקודות ולהשיג "חיים" (או "פסילות", תלוי איפה גדלתם). שמרנו על דייב מכל משמר, ודאגנו שימות כמה שפחות - כי מספר ה"חיים" שיכולנו להשיג עמד על ארבע בלבד. ודייב היה כל כך שברירי עד שהמשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית.
אבל עם הזמן ומשחקי ההמשך אבדה התמימות, וכך גם חייו של דייב, שאיבדו מערכם ויכלו להצטבר בעשרות. כל זאת רק כדי שדייב יוכל למות שוב ושוב, בעשרות מיתות ומשונות: החל מנפילה על גדר, דרך סכין שננעצה בעינו ועד לסיום עגום במיוחד בפיו של דוב רעב. מקרי המוות הטראגיים תועדו בצורה גרפית ומפורטת, כך שמי שחושב שאלימות במשחקי מחשב היא תופעה חדשה - כדאי שיעיף מבט בפיקסל מדמם או שניים.
במשחקי ההמשך, Haunted Mansion ו-Risky Rescue, הפך דייב בבת אחת לאדם חסר רחמים עם רובה ציד. אחרי שהסאגה הגיעה לסיומה, התפנה רומרו הצעיר לפיתוח משחקים אלימים אחרים. Doom ו-Quake, למשל.
הנסיך של משחקי המחשב / עומר כביר
לפני הסרט עתיר האפקטים, לפני משחקי הפלייסטיישן והאקסבוקס המרשימים והחיים, היה נסיך פרסי. סתם בחור בלונדיני, לבוש בפיג'מה לבנה ומצויד בחרב שנראית כמו מחט ארוכה. ומבחינתי, לא יצא עד היום משחק טוב מזה.
Prince of Persia, יציר כפיו של ג'ורדן מכנר, יצא למדפים ב-1989, והגיע לדוס שנה אחר כך. הוא קבע סטנדרט חדש בגרפיקה ובתנועה טבעית של דמויות: כדי לבנות את התנועה של דמות הגיבור נעזר מכנר בסרטוני וידיאו של אחיו הקטן, כשהוא רץ וקופץ. אפשר לומר שזה עבד לו: הנסיך מציע משחקיות מרגשת ומושכת, עם קפיצות נועזות, מלכודות מסוכנות וקרבות חרבות מותחים, בתוספת עלילה רבת תפניות והפתעות (עם סוף טוב, כמובן).
לאחרונה יצא לי לשחק שוב באותו נסיך פרסי. המשחק עדיין מותח ומאיץ את הדופק, כאילו לא עברו יותר מ-20 שנה. בשיאי, אגב, הצלחתי לסיים אותו תוך קצת יותר מחצי שעה, בלי צ'יטים. מה השיא שלכם?
ככה כותבים משחק / הראל עילם
ב-1990 כיתת מדעי המחשב בחטיבת הביניים שלי התמכרה לאחד ממשחקי הארקייד הכיפיים ביותר אי פעם: סטאר קונטרול, שבו כל שחקן שלט בחללית עם כוחות וכלי נשק שונים לחלוטין. הוא היה קצבי, כיפי ומרגש, עם משחקיות כמעט אינסופית. אבל שנתיים לאחר מכן יצא משחק ההמשך, שהצליח לעשות הרבה יותר: הוא הוסיף לכיף גם את אחד מהסיפורים הטובים, הארוכים והמשעשעים ביותר אי פעם בתעשיית משחקי המחשב.
בסטאר קונטרול 2 אתם שולטים בחללית ענקית, שריד לגזע עתיק שנעלם מהעולם. אתם תטיילו בגלקסיה המורכבת מאלפי מערכות, תאספו משאבים, תשדרגו את הספינות, תפגשו גזעים חדשים ותנסו לשכנע אותם לסייע לכם במאבקכם לשחרור הגלקסיה וכדור הארץ מאימפריה מרושעת. העלילה אולי נשמעת חד-גונית, אבל היא כתובה מצוין, ונעשו בעבר כמה נסיונות להפוך אותה לסרט הוליוודי.
קשה להסביר למתבונן מהצד עד כמה עולם המשחק גדול ומפורט, כאשר כל מערכת שמש יכולה להסתיר עוד גזע או מרכיב סודי. הדיאלוגים מצחיקים ושנונים במיוחד, ואפילו פס הקול עדיין מופיע ברמיקסים של טובי הדי.ג'ייז ברחבי העולם.
למרבה השמחה, קבוצת מעריצים וצוות המפתחים המקורי שחררו את המשחק מחדש בחינם, עם דיבוב מלא, פס-קול משופר והתאמה לחלונות. אל תהססו.
בנו לעצמכם צבא / ליאור מורג
לא משנה עד כמה חשוב לך לכבוש את הטירה, לעולם אל תשלח את החיילים שלך דרך הביצות - זהו אחד הלקחים לחיים ששאבתי מ-The Ancient Art of War, משחק המחשב של ברודרבונד שיצא ב-1984 וחולל שמות בשעות הפנאי שלי כמה שנים לאחר מכן.
בראייה לאחור, "אמנות הלחימה העתיקה", ששאב את שמו מספרו הקלאסי של המצביא הסיני סון טסו, הוכתר כאחד ממשחקי האסטרטגיה-בזמן-אמת הראשונים שיצאו אי פעם. חשוב לא פחות: הוא הניח את אבן היסוד לתפיסת ה"עזבו ריאליזם, בואו ניצור יחידות שעושות הרבה דברים מגניבים".
המשחק, שהתבסס על גרפיקה אפילפטית למדי בארבעת צבעי ה-CGA, דרש מכם לנהל צבא עתיר לוחמים ברברים מאובקים, אבירים מעוטרים וקשתים. הלוחמים האמיצים הללו ניסו להשתלט על דגלי האויב בעזרת טקטיקות מורכבות.
אחרי המאמצים הרבים שהשחקן היה צריך להשקיע כדי לעשות זאת, ההשתלטות על אותם דגלים, שהפכה אותם משחורים לצחורים, סיפקה רגעי אושר שאני זוכר עד היום.
הרובוט שחייב ליפול / דור צח
עם כל הכבוד למשחקי הארקייד והאסטרטגיה, ימי ראשית הניינטיז הצטיינו במשחקי מכות כיפיים וממכרים, ששלחו את כולנו לחפש מהלכים סודיים וקומבואים שהשטן לא היה חולם עליהם. את מורטל קומבט כולם מכירים ובצדק, וגם סטריט פייטר הצליח לארגן לעצמו כת מעריצים לא קטנה. אבל One Must Fall 2097 הוא כמעט סוד בקרב חובבי הז'אנר. המשחק, שיצא ב-94', מציג גרפיקה מרשימה לתקופתו, אבל גם אלמנט הרבה יותר חשוב: רובוטים ענקיים מפלדה.
במצב השחקן היחיד ב-OMF, כפי שהוא מכונה, השחקן צריך לבחור מבין 10 שחקנים אנושיים, בעלי יכולות שונות. אחר כך הוא משדך אותם אל אחד מעשרה רובוטים שונים לחלוטין זה מזה: אחד מסוגל להוציא ברקים מהידיים, אחר נעזר בלהביור והשלישי יכול להקפיא את יריביו. כן, קצת כמו סאב זירו ממורטל קומבט.
סיפור המסגרת של המשחק מטופש להפליא: הוא עוסק בהשתלטותה על העולם של חברה לייצור רובוטים, שהעומד בראשה החליט לבנות את נובה, הרובוט החזק והאימתני ביותר אי פעם. נגד נובה תזכו לשחק בשלב ה"בוס" של משחק היחיד, ולפחות ברמות המתקדמות יותר - זה לא יהיה קל.
כשהשחקן עצמו בוחר לשחק עם נובה (במצב הטורניר או עם קצת עזרה ממדריך הצ'יטים במצב היחיד), הוא ירגיש ליד הרובוטים האחרים כמו גוליבר בארץ הגמדים. ואז הוא יירה מהכתף עוד טיל רב עוצמה, שירסק כמות אדירה של מתכת בדרך לניצחון נוסף. תענוג.
להורדת One Must Fall 2097 (מתוך "מסע אל העבר")
חייזרים אסטרטגיים / שי רינגל
אני רוצה לפתוח בהתנצלות. אמא, אבא, אני יודע שדאגתם לי בזמן שסגרתי את דלת החדר ורק ישבתי מול המחשב בזמן שהייתי צריך להכין שיעורי בית, לסדר את החדר שלי או לרדת עם הכלבה. אז לא, לא חיפשתי עוד ועוד פורנו בדבר החדש הזה שנקרא האינטרנט, פשוט שיחקתי המון באקס-קום (ובצבי הנינג'ה. בכל זאת).
אקס-קום, אחד מאבות משחקי האסטרטגיה כפי שאתם מכירים אותם כיום, הוא משחק שכמוהו לא היה וגם לא יהיה, ואולי טוב שכך. מטרת המשחק היא ללמוד גזעים של חייזרים, להשתמש בטכנולוגיה שלהם ולהשתלט על עוד ועוד מקומות ביקום. ארוך, דורש מחשבה - וממכר.
כניסה מחודשת למשחק, אחרי שנים ארוכות, הובילה למפגש מבויש ומביך מאוד. מבין שנינו, כנראה שאני איבדתי את זה: אקס-קום נראה לי לפתע מסובך, מסורבל, וקשה במקומות שבהם אמור להיות לי קל ונעים אחרי שכיליתי כל כך הרבה שעות מול המשחק. ועדיין, המשחק הזה לימד אותי כל מה שאני יודע על אסטרטגיה בין-גלקטית. תנו לו את הכבוד.
40 תגובות לכתיבת תגובה