דו"ח טכנולוגי: אם תשלם, הרשת לא תדע מה עשית בקיץ האחרון

לתקן את גוגל

 

פעם זה היה מסובך. כדי להיות סחטן, היית צריך אשכרה להסתכן ולאסוף מידע שאנשים היו מאוד לא רוצים שמישהו אחר יחזיק בו, למשל על בגידותיהם באשת חיקם הנצחית. סיכון מקצועי היה שלעיתים, במקום לשלם, הנסחטים פשוט הפעילו כלפיך אלימות קטלנית.

היום השיטות מתוחכמות יותר, ואפילו חוקיות. אחת היעילות מביניהן היא לדרוש תשלום על העלמת מידע מהרשת. כמה חברות מתפרנסות מכך, רבות מהן באדיבות מדינת פלורידה. זו האחרונה מפרסמת בעקביות את פרטיהם של אנשים שהיא עצרה, כולל תמונת המעצר שלהם. אם התמונה הזו מגיעה לעמוד הראשון של התוצאות עליך בגוגל, אתה בבעיה מסוימת – גם אם לא קרה כלום, גם אם לא הוגשה תביעה, גם אם היא אמרה לך שהיא בת 18.

בהרבה מקרים, התמונות הללו מתפרסמות עם מודעה משכנעת: "אתה לא פושע! סייע לנו לתקן את גוגל! שאל אותי כיצד". מי שייכנס למודעות האלה יגלה שתמורת סכום צנוע של 400 דולר בלבד, כמה חברות ישמחו להעלים את המידע הלא סימפטי עליו.

מי שמתנגדים לטריקים האלה נאבקים בין היתר נגד אתר בשם florida.arrests.org, שמפרסם את תמונותיהם של חשודים שנעצרו, ומוכר מולן מודעות גוגל. לפחות אחת החברות מגדירה את ההליך שבו היא משתמשת כ"קסם", אבל מוכנה להודות שהוא כולל תשלום ל-florida.arrests, כמו גם תשלום לגוגל. איזו אקולוגיה נהדרת.

הלם: החוקים יותאמו למציאות

הרבה מאוד אנשים ברחבי העולם נוהגים להוציא מתוך הדיסקים וה-DVD שרכשו את קטעי המוזיקה או הסרטים שמצאו חן בעיניהם במיוחד, ולהעביר אותם לשלל כלי מדיה אחרים, הכל מתוך האמונה התמימה שברגע ששילמת על הדיסק, זה מותר.

האמונה הזו עלולה להתגלות כשגויה: חוקי זכויות היוצרים במדינות מסוימות, כולל בריטניה ואירלנד, אוסרים על כך. המשמעות היא שחוקי זכויות היוצרים הופכים מספר עצום של אנשים שפועלים על פי היגיון הפשוט - שילמתי על מהדורה של היצירה הזאת פעם אחת, מותר לי להשתמש בזה איך שאני רוצה - לפושעים.

בבריטניה, אם לא יקרה שום דבר חריג, החוק סוף סוף יתאים את עצמו בקרוב למציאות. שר העסקים הבריטי, וינס קייבל - שם הולם משהו, במקרה הזה - הודיע שבימים הקרובים הממשלה מתכוונת לשנות את חוק זכויות היוצרים כדי שהעתקת תוכן לשימוש אישי מתוך דיסק שנרכש כבר לא תהיה עבירה על החוק.

מי שיתחקה אחר מקורותיהם של החוקים הנוכחיים יגיעו עד למאה ה-18, לא בדיוק ימי הזוהר של טאוור רקורדס (אם כי גם היום זה לא בדיוק המצב). מתנגדיהם מציינים בהיגיון שאם חוק מסוים הופך 90% מהאוכלוסיה לעבריינים, זה כנראה לא חוק טוב. הממממ. 

 

מי בכלל רוצה לקרוא את הציוצים שלך?

יש הרבה מחלוקות בין שמרנים וליברלים בארה"ב, אבל נראה שיש הסכמה כללית שניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים וכעת מועמד רפובליקני בעיני עצמו לנשיאות, הוא לא בדיוק הגבינה הכי קשה במקרר. האיש שהטיף לערכי משפחה תחת כל עץ רענן ואומלל נשוי כעת לאשתו השלישית, ולדברי אחת מנשותיו הקודמות דן עמה בתנאי הגירושים בעת שהחלימה מניתוח. גינגריץ' אוהב להעמיד פנים שיש לו תמיכה עממית, כעת מתברר שההתפארות הזאת היתה מגוחכת למדי.

כחלק מהמהלך הזה, גינגריץ' נפנף שוב ושוב במספר העוקבים הגדול אחרי חשבון הטוויטר שלו – כ-1.3 מיליון איש, בערך פי 20 מיריבו הגדול שמועך אותו בסקרים, מיט רומני (כן, אנחנו נכנסים לשנת בחירות. ואפילו עוד לא 2012).

אלא מה? לאחר כשלונו בסקרים התפטרו שורת אנשים שעבדו עבור גינגריץ'. אחד מהם אמר ל-Gawker שהמועמד המכובד הוא לא באמת אדם כריזמטי או מעניין כל כך – ושכדי להשיג את מספר העוקבים הזה, גינגריץ' שילם למספר חברות כדי שייצרו עוקבים מזויפים. העובד העריך שמשהו כמו 80% מהעוקבים של גינגריץ' הם כאלה. הוא טעה. חברת מחקר בדקה את הנתונים, והגיעה למסקנה שהנתון המדויק יותר הוא 92% של משתמשים מזויפים, או 8% בלבד של אנשים שאשכרה עוקבים אחרי גינגריץ'.

המצב בקרב המתחרים של גינגריץ' טוב רק מעט יותר: רק 20% מהעוקבים של שרה פיילין, למשל, הם אמיתיים, ומיט רומני יכול להתהדר בשיעור גבוה יחסית של עוקבים אמיתיים העומד על 26%. מצד שני, גינגריץ' התפאר הרבה יותר במספר העוקבים שלו. אם השערוריות האישיות לא הצליחו לעצור את הקריירה שלו, אולי השערורייה בטוויטר תעזור. זאת גם תזכורת לא רעה לפעם הבאה שבה יבחנו את העוקבים בטוויטר כמדד לפופולריות של פוליטיקאי, מפורסם, או מפורסם בעיני עצמו.

יום הולדת שמח, חבר פייסבוק!

 

אולי הנזק החמור ביותר שגורמת פייסבוק למין האנושי היא החיסול של המונח "חבר" שנגרם כתוצאה מהשימוש בה. פילוסופים קלאסיים, ולא רק קלאסיים, עסקו הרבה בשאלת החברות וחלקם הגיעו למסקנה שחברים חשובים יותר מאוהבים. בפייסבוק, מצד שני, חלק ניכר מהם משמשים רק כדרך לרומם את האגו. קצת כמו העוקבים של גינגריץ'.

כתב של סלייט, דייויד פּלוץ, החליט לבצע ניסוי קטן. הוא שינה את יום ההולדת שלו בהגדרות פייסבוק לתאריך הלא נכון – 11 ביולי. הוא התחיל לקבל ברכות מ"חברי" פייסבוק שלו כבר ב-8 בחודש, והמבול האמיתי הגיע ב-11 עצמו, כשבסך הכל 119 איש שלחו ברכה. ארבעה מחבריו האמיתיים של פלוץ, כאלה שהוא מכיר, פגש ומוקיר, טעו ושלחו גם הם ברכה – אבל הם אומרים שזה בגלל הזיכרון הדפוק שלהם. אחד מהם עלה על התרגיל ושאל אם מדובר בתחקיר של המגזין.

עד עכשיו זה אולי נשמע סביר: בדיחות על בעלים שלא זוכרים את יום ההולדת של נשותיהם היו קיימות מאז שהמציאו את מוסד ימי ההולדת. אבל זה לא נעצר שם: שבועיים לאחר מכן, שינה פלוץ שוב את תאריך יום ההולדת שלו – וחגג בכך שני ימי הולדת מזויפים בתוך שבועיים. הפעם כבר היו מספר אנשים שגילו ספקנות, ואחד מהם העיר שזה בטח כיף לחגוג יום הולדת פעמיים באותו החודש. אבל 105 אנשים שלחו ברכות, ו-45 מתוכם שלחו ברכה בפעם השנייה.

בפעם השלישית, שבועיים אחר כך, זה עבד פחות טוב, אבל עדיין עבד. 16 איש הצטרפו למחנה הספקנים, אבל 71 איש שלחו ברכות. זה מה ש"חברות" בפייסבוק שווה.

קצרצרים

פוטין. בדרך להגבלות על הרשת | צילום: אלכס קולומויסקי

שר הפנים של רוסיה הפוטיניסטית, רשיד נורגלייב, הודיע שהממשלה שוקלת הגבלות על הרשת הרוסית. הנימוק, כרגיל, היה שלום הילדים והנזק שהרשת עשויה לגרום לנפשם הרכה. הניסוח נשמע סיני משהו, ובקרב הקהילה המקוונת של רוסיה יש חשש שהגבלות דומות עומדות לנחות עליהם. רמז: אולי הגיע הזמן לאביב עמים רוסי.

ד"ר יוהנס קספר, נציב הגנת המידע של המבורג שבגרמניה והאיש שחשף את שערוריית הריגול של גוגל סטריט ויו, מעלה מטרה חדשה על הכוונת שלו, אתר שאתם אולי מכירים: פייסבוק. לדברי קספר, פונקציית התיוג האוטומטי של פייסבוק ובמיוחד פונקציית זיהוי הפנים שלה מהוות עבירה על חוקי הפרטיות הגרמניים, ואולי גם של האיחוד האירופי כולו. קספר דרש מפייסבוק להפסיק את תיוג הפנים ולמחוק את כל המידע שכבר אספה בתחום הזה בגרמניה, ונתן לטרשת החברתית שבועיים לפני שהוא שוקל את צעדיו המשפטיים. קספר יכול לקנוס את פייסבוק בעד 100 אלף יורו, מה שוודאי יגרום למארק צוקברג לצחוק בקול גדול.

האם הטרוריסט המקוון טופיארי ממשיך להסתבך? בעיתון "הסאן", שהותקף על ידי טופיארי וחברים לפני מספר שבועות, גילו אתמול לזוועתם שההתקפה לא הסתפקה בהשחתת פני העיתון, אלא גם גנבה את פרטיהם של אלפי אנשים שמסרו את פרטיהם האישיים כחלק מתחרויות כלשהן של הצהובון. במחשב של החשוד כטופיארי, נזכיר, נמצאו 750 אלף סיסמאות. בין הפרטים שנגנבו מ"הסאן", וכבר הופצו ברשת, אפשר למצוא אוטוביוגרפיות של דוגמניות שניסו לשכנע את הצהובון שדווקא הן צריכות להיות מיס סקוטלנד. הן, איך לומר, לא לגמרי מרוצות מההתפתחויות.

דובר צה"ל לא לבד: בפנטגון הגיעו למסקנה שגם הם צריכים יחידת ניו מדיה. אף על פי שבינתיים הם לא התפארו שהם בוחרים לוחמים ניו מדיה בפינצטה, בפנטגון מטביעים לא פחות מ-42 מיליון דולר בגיוס אנשים שמציעים רעיונות לשימוש צבאי נכון במדיה החברתית. זו תהיה במידה רבה יחידה ללוחמה פסיכולוגית, שתהפוך את כל העסק של מציאת האמת ברשת להרבה, הרבה יותר מסובך. אבל זאת, מציינים ב"ניו יורק טיימס", כבר לא הבעיה של הצבא.

הספרייה הבריטית היא המקום שבו ישב קרל מרקס שבועות על גבי שבועות וניסח את התיאוריות שישמשו תפקיד עגום כל כך בהיסטוריה של רוסיה. עכשיו היא צועדת עם הזמן: הספרייה יוצרת אפליקציית אייפד, שתמורת תשלום זניח של 1.99 ליש"ט בחודש תעניק גישה לעשרות אלפי ספרים קלאסיים מהמאות ה-18 וה-19, כאלה שאין חשש שיש עליהם זכויות יוצרים. חלק ניכר מהספרים הללו כבר לא ניתנים להשגה בשום מקום אחר. מה עם משהו לקוראי הקינדל, חברים? ספרים זה הקטע שלנו.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"