השבוע: מחפשים כיוון

לפני יומיים פרצו לי לאוטו, שברו את החלון ועקרו את ה־GPS החדש שרכשתי. אחרי ההלם והכעס דשדשתי בין הזכוכיות השבורות ונסעתי לזגג בשיטה הישנה, זו שמונחה על ידי הפועל "מתברברת" כי שוב אין לי GPS.

אני לא יודעת אם יצא לכם בקיץ לנהוג ב־12 בצהריים בכביש סואן מעל 90 קמ"ש עם חלון פתוח, התחושה באוזניים היא כאילו מנועי כל העולם התקבצו עליכם לזובור, והאוויר משפריץ זרנוקים מהבילים של יולי אוגוסט. אם תנסו לדבר עם נוסע שהזדמן במקרה למושב האחורי ברכבכם, תגלו שלמילים משמעות כמו לרוח. לא תשמעו ולא ישמעו אתכם, וכשתגיעו לזגג תבינו למה זגגים מגדלים ציפורן ארוכה על הזרת, אחרת איך ישלפו את הזכוכיות הקטנטנות מהמסילה?

אבל המחשבות שלי התחילו שלושה שבועות קודם שהגעתי לאלכס הזגג, והיה לי חם כמו באוהל על גלגלים.

הצעירים שהתנחלו באוהלים של רוטשילד בתקופה הכי חמה בשנה הם ממש לא מפונקים כמו שמרגול שפטה. הם אמיצים וערכיים. אולי גילו יהירות מה בניסוח תביעותיהם הראשוניות, אבל זה בין השאר כי הם צעירים חסרי מנוח וניסיון - והם כועסים כי גנבו להם את ה־GPS מהמדינה. הם כועסים כמו עוד 150 אלף האזרחים שהצטרפו אליהם בסוף השבוע וכמו עוד לפחות מחצית מתושבי המדינה הזאת, שנשארו בבית.

השרה לימור לבנת כינתה אותם אנרכיסטים ואני תהיתי איך מכנה השרה את המסתננים לקבר יוסף, מלח הארץ? עדיין מוקדם לקבוע לאן תוביל המחאה, אבל הצעירים האלה את שלהם עשו. הם ניערו את האדישות מהציבור ומהפוליטיקאים. הם גרמו לפוליטיקאים להזיע, לציבור גדול לרוץ איתם ולציבור אחר כמו המתנחלים לכעוס עליהם. אף אחד לא נשאר אדיש. בצפון הארץ עוד שני מפעלים עומדים לפני סגירה. אנשים לא צעירים שמרוויחים משכורות רזות יישארו בלי המעט שממנו התפרנסו. הם לא קשורים למחאת האוהלים, אבל ילדי השמנת מרוטשילד זועקים גם את "הצדק החברתי" שלהם.

נתניהו ושטייניץ צולמו השבוע בכנסת מתגלגלים מצחוק מאיזו בדיחה פנימית. תשאלו: אסור לראש הממשלה ולשר האוצר שלו לצחוק מבדיחה? קבלו סיפור. אלמן ישב עם חברים בבית קפה חודשים ספורים אחרי מות רעייתו. החברים התבדחו והוא בפנים קפואות הודה שהבדיחה מצוינת. "אז למה אתה לא צוחק?" שאלו חבריו. "אין לי מצב רוח", ענה האלמן.

 

להבדיל אלף אלפי הבדלות הציפייה של הצעירים האלה, בין היתר, היתה שהמחאה הזו תיכנס ללבם של מקבלי ההחלטות, וכאן נכונה להם אכזבה. גם אם חלק גדול מהציבור איתם, הפוליטיקאים (ברובם) לא יהפכו חברבורותיהם.

הצלחה תיחשב אם האג'נדה החברתית שהעלו תזכה למקום של כבוד בבחירות הבאות, ואנחנו נזכה אם אנשים כמותם ילכו לפעילות ציבורית וינסו מבפנים לשנות את השיטה.