מודל הבעלות המושלם

ב-1988 נפגשו כל חברי מועדון הספורט איינטרכט פרנפקורט הגרמני לפגישה שנתית שבה דנו על עתיד המועדון. יותר מ-2,000 בקבוקי בירה נשתו באותו ערב והנואם המרכזי, אחד מחברי המועדון, היה כה שיכור שהיה צריך לפנות אותו מהבמה. מי שניסה להוריד אותו מהבמה היה מאמן איגרוף הנשים של המועדון, שכלל לא העריך שהנואם השיכור יפיל אותו לרצפה עם ימנית קטלנית (אחד מסרטוני היוטיוב הנצפים ביותר הקשורים באיינטרכט פרנקפורט).

אירועים כאלה היו שכיחים בכדורגל הגרמני בין שנות ה-60' עד שנות ה-90'. במהלך שנות ה-80' הכדורגל היה גרוע, האוהדים היו חוליגנים והגופים המנהלים של הקבוצות, כולן כרובן בבעלות חברי המועדון, היו גופים פוליטיים רקובים בבעלות אנשים ללא ידע או הבנה בניהול. מועדונים רבים היו נתונים בבעיות כלכליות קשות, בעיקר כי חלק מהיו"רים נבחרו בעיקר בזכות יכולות השתייה שלהם. ההתאחדות לכדורגל הגרמנית סירבה למעורבות של משקיעים פרטיים כדי לשמור על המצב שבו המועדונים יהיו בבעלות האוהדים.

המועדונים הגדולים לא היו מרוצים מההתנהלות כיוון שבסופו של דבר היא פגעה בהכנסות שלהם וכתוצאה מכך ביכולת שלהם להתחרות באירופה נגד מועדונים זרים, שנהנו מהשקעות של מיליארדרים בעוד שהמודל הגרמני אפשר רק למיליונרים מקומיים לעזור למועדונים האהובים שלהם.

הלחץ על ההתאחדות הגרמנית לשנות את המצב גדל וב-1998 הודיעה ההתאחדות בישיבה היסטורית כי מועדונים יוכלו להפוך לחברות כלכליות אם יעמדו בתנאים מסוימיים. התנאי החשוב ביותר היה "חוק ה-50+1". על פי חוק זה כל חברה או אינדבדואל יכול להיות בבעלות של 50% של הקבוצה אבל 50% פלוס מניה (כלומר הרוב) צריך להישאר בבעלות המועדון וחברי המועדון, שיבחרו הנציגים שלהם בהנהלה.

המהלך הביא למצב שבו מועדונים הקימו חברות מסחריות שהיו יכולות למכור עד 50% מהמועדון, כל עוד שאר המניות נותרו בידי מועדון החברים. כך הצליחו מועדונים רבים לגייס ספונסרים רבים וגם להכניס אנשי עסקים ואנשי מקצוע למערכת. אנשי העסקים לקחו לידיהם את הטיפול בקבוצה, בגיוס הכספים ובניהולה המקצועי.

הדוגמה הבולטת ביותר למעורבות כזו של אנשי עסקים היא באיירן מינכן. המועדון איפשר לחברת באיירן מינכן (Bayern Munich Ltd) לגייס כספים על ידי מכירת  10% מהמועדון לאדידס ו-10% לאאודי. כך גם מינכן 1860 יכולה למכור 50% שלה למיליארדר הירדני, חסאן איסמעיק.

השקעות + רגולציה = הרבה אוהדים מרוצים

החוק אפשר לכדורגל הגרמני לקבל השקעות מהמגזר הפרטי ולהזרים לתוכו אנשי עסקים רציניים, אבל מנע את מה שקורה באנגליה – שם כל מיליארדר ומיליונר זר יכול לקנות מועדונים בלי להתחשב כלל באוהדים.

החוק הביא לכך שהכדורגל הגרמני פורח. ההכנסות המסחריות של הכדורגל הגרמני שניות רק לכדורגל האנגלי – הפופולארי יותר ברחבי העולם בזכות יתרון היסטורי. ברמה המקצועית, הכדורגל הגרמני אולי לא מצליח להתחרות מול הקבוצות הגדולות באירופה, אבל יש גרף השתפרות ברור, ובשנה הבאה יהיו 4 קבוצות גרמנית בליגת האלופות (ולא שלוש כמו היום). בנוסף, הכדורגל התקפי (כי זה מה שרוב האוהדים רוצים) והתחרותיות אדירה  - ממש קשה לנחש מי תזכה באליפות.

המסחריות הרבה לא פוגעת בתחושה הבסיסית שהכדורגל הוא משחק של ההמונים. הכרטיסים זולים, האימונים פתוחים, תוכנית סיכום המחזור משודרת בערוץ פתוח, השחקנים מדברים בפתיחות והומור רב ולא חוששים מאיזה דיקטטור, בעל הון ששולט בקבוצה.

כיום אפילו באנגליה מעוניינים בכך שמועדונים יחויבו להכניס נציגות אוהדים או אפילו למכור מניות לאוהדים. בספרד רק המועדונים שנשארו בבעלות אוהדים מצויים במצב כלכלי יציב, ובישראל הפועל פתח תקווה הצליחה להשיג תקציב בזכות מעורבות אוהדים (החלטה סופית בהחלט בעניינה ביום א').

הגיע הזמן שבישראל יפנימו את נושא המעורבות הפעילה של אוהדים. הגיע הזמן שיאמצו התנהלות שקופה, ברורה ודמוקרטית. הגיע הזמן שגם אנשי העסקים בתחום יבינו: יותר אוהדים מעורבים = יותר אוהדים = יותר הכנסות.