דו"ח טכנולוגי: הרשת בת 20

עוד לא ראינו כלום

הנבואה, אמרו כותבי התלמוד, ניתנה לשוטים. לתשומת ליבו של מי שינסה לנבא מה יקרה בעשור הקרוב. התחזיות של חמישים השנה האחרונות, נזכיר, טעו לגמרי. רובוטים הם עדיין דבר נדיר מאד ואם מישהו הקים מושבה על הירח, אלה כנראה הנאצים שערקו לחלל ב-1945 והקימו אותה בצד האפל שלו. ארה"ב הפסיקה עם הטיסות המאוישות בחלל, וכוח גרעיני נראה כמו משהו מפוקפק מאד אחרי פוקושימה. אם רעידת אדמה הצליחה לחדור את כל ההגנות של היפנים, איזה סיכוי יהיה לנו כשרעידת אדמה – תופעה לא נדירה באזור השבר הסורי-אפריקני – תטלטל את מפעל הטקסטיל של דימונה?

מצד שני, 20 השנה האחרונות הציגו לנו מדע בדיוני מוחלט, שרק כותבי הסייברפאנק חזו משהו שדומה לו. בשישי באוגוסט 1991 – אנשים שמאמינים בסימנים יציינו שזה יום השנה ה-46 להפצצת הירושימה – הפכה הרשת, ה-World wide web, המצאה של סר טים ברנרס-לי, לפתוחה לציבור.

כן, היתה רשת גם קודם. היה גופר והיתה יוזנט, אבל זה לא היה זה. אלו היו רשתות שהתבססו בעיקר על טקסטים, והגישה אליהם היתה מוגבלת לחלק קטן מהאוכלוסיה, במקרים רבים דרך חיבורים של מוסדות אקדמיים או צבאיים. על חיבור ישירות לבית כמעט ואף אחד לא דיבר.

אחר כך הכל המריא. ספק אם היתה מהפכה טכנולוגית שדמתה במהירות שלה לזו של מהפכת המידע. פתאום כל אחד יכול היה לפתוח לעצמו עיתון משלו, ואם היה לו מה לומר, גם קראו אותו. ההיררכיות הישנות של סיווג מידע התמוטטו. פתאום אנשים יכלו להתאגד סביב נושאים שונים. בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, הכלי היה מייל; אחר כך הוא הוחלף במידה ניכרת על ידי טרשות חברתיות. יותר מידע זמין לאדם – המערבי, על כל פנים - שרוצה בו, בלי לצאת מהבית, מאשר בכל תקופה אחרת. ועכשיו אנחנו רק רואים את התחלת השילוב של הרשת עם הטלפונים הסלולריים. לאן זה הולך? רק שוטה ינסה להתנבא. לפני כשנה הכריזו ב-Wired על מות הרשת; בינתיים היא חיה ובועטת.

מזל טוב, רשת, ונקווה שהעשור השלישי של החיים יהיה סוער פחות ורציני יותר משנות הטיפש-עשרה. ומצד שני...

הפרטיות מתפוגגת

זיהוי פנים. הטכנולוגיה הולכת ומשתפרת

פרנואידי כל העולם, התאחדו – אין לכם מה לאבד אלא את תפיסת המציאות שלכם. חוקרים באוניברסיטת קרנגלי מלון הוכיחו עד כמה התפוגגה הפרטיות. הם צילמו סטודנטים שהסכימו לכך – ותוך שניות, באמצעות תוכנת זיהוי פנים שגם משוטטת במאגרי מידע, הצליחו להצליב בין תמונותיהם ובין התמונות שלהם בפייסבוק ובלינקדין, שתי רשתות חברתיות שחושפות את תמונות הפרופיל של המשתמשים בלי צורך ברישום. שיעור ההצלחה עמד על 31%.

אחר כך הם ניסו את אותן התמונות מול אלו שבאתרי דייטים, ושם שיעור ההצלחה היה נמוך יותר – הוא עמד על 10%. זה עדיין מפחיד למדי. אדם יכול ללכת לו ברחוב, להתעסק בענייניו שלו, ומבלי ידיעתו מישהו אחר עשוי לצלם אותו, ותוך זמן קצר לדעת עליו פחות או יותר הכל – או, ליתר דיוק, כל מה שהוא מוכן לכתוב באתרי רשת.

המדענים אומרים שהטכנולוגיה עדיין בראשיתה, וששיעורי ההצלחה צפויים לעלות בעתיד – ואם 20 השנים האחרונות לימדו אותנו משהו, הרי זה שזה כנראה יקח הרבה פחות זמן ממה שאנחנו חושבים. יש הרבה חברות עם אינטרס במידע הזה, והם ישפכו את הכסף הנדרש למחקר.

מה שמביא אותנו ישירות ל...

הסכנה שבכתיבה בשמך האמיתי

כתבתי בטור הזה לא מעט פעמים שאנונימיות היא רעה חולה, משום שהיא מקדמת את הצדדים הבריוניים של האדם: הרבה מאד אנשים שלא היו מתנהלים כמו בהמות בפומבי, מחשש לתגובה, מאבדים את העכבות שלהם כאשר מובטחת להם אנונימיות. תמיד היתה בריונות, אבל עכשיו היא קלה יותר מאי פעם והיא פיתוי קוסם יותר. אנונימיות צריכה להיות שמורה למצבים בהם חשיפת זהותו של אדם מסכנת אותו – למשל, בדיקטטורות.

מהסיבה הזו – המדיניות שדורשת שימוש בשם מלא – פייסבוק לא רק שאיננה כלי מהפכני, בדיקטטורות היא כלי אנטי מהפכני. אבל, מציין כותב האטלנטיק אלקסיס מדריגל, הבעת דעה ברשת כיום לא דומה במציאות להבעת דעה ברחוב: כשמישהו אומר ברחוב "יש להפיל את הממשלה" שמורה לו מידה של אנונימיות. אם הוא לא מפורסם או מפורסתם, אף אחד לא ידע מי הוא.

אבל, ברשת, כשאתה כותב הצהרה כזו, היא נלווית לשמך האמיתי ובשל ההתמכרות של חלק ניכר מהאוכלוסיה לטרשת חברתית, גם עם זהות המעסיק שלך, העיר שבה אתה גר, מקום הולדתך, לעיתים קרובות גם המיקום המדויק שלך ובמקרים קיצוניים  – גם מספר הטלפון והכתובת שלך. מדריגל מציין שמדיניות השמות של גוגל+ ופייסבוק היא "חריגה רדיקלית מהדרך שבה זהות ודיבור מתנהלים בפועל בעולם האמיתי. הן מצמידות את הזהות לכל פעולה של דיבור באופן הרבה יותר חזק מאשר כל פעולה בעולם האמיתי". אפילו כתיבה בעיתון לא מצמידה לכותב את כל הגיבנת הזו – ואנשי תקשורת הם אנשים פומביים במובהק. רוב הציבור, כשהוא רוצה לומר את דעתו על המצב, לא מצפה שיתייחסו אל פליטת פה שלו כאילו היה דודו טופז במערכת הבחירות של 1981, וגם לא צריך לצפות.

בקיצור, הנושא מורכב – וכשחברות כמו גוגל ופייסבוק מנסות לאלץ אותנו, לצרכים מסחריים בלבד, להזדהות עם כל מילה שאנחנו אומרים, צריך לחשוב על זה עוד. דנה בויד המוצלחת תמיד כתבה שאנשים שוכחים את ההיסטוריה של פייסבוק: כשהיא יצרה את מדיניות השמות האמיתיים שלה, היא היתה אתר קטן לקבוצה מצומצמת של בוגרי קולג'ים, שהיו אמורים לשמור על איזשהו סוג של אתוס. זה מזמן לא המצב, אבל המדיניות נשארה זהה – ולא כי לפייסבוק יש ערכים נעלים כלשהם. בגלל שכך היא מרוויחה את כספה.

חיפשת? תן לנו להרוויח עליך

 

כמובן, לא רק פייסבוק מרוויחה את כספה מניצול משתמשים. קבוצה של ספקיות רשת קטנות יחסית בארה"ב מצאה שיטה לגרד מהמשתמשים שלהן (שכבר שילמו להן שכר מלא תמורת החיבור, נזכיר) עוד כמה זלוטי.

מה שהן עושות פשוט למדי: כשאנשים מכניסים ערכי חיפוש לשורת הכתובת, הן לא מכוונות את המשתמש לגוגל ולתוצאות החיפוש שלה, אלא לאתר של חברה ממותגת שנראית לספק כמו הפתרון ההולם לצרכיך. בחירה? חופש מידע? אל תזבל לנו במוח, אנחנו צריכים להגיש מאזנים, ואם נעביר אותך לאתר המתאים נקבל כמה גרושים. למשל, חיפוש "אפל" לא מביא את המשתמש לדף תוצאות שקשורות לאנדרדוג ההיפסטרי שמנהל מלחמת מאסף מול הסחים של מיקרוסופט: הוא מביא אותך ישירות לעמוד של אפל. כמה נוח.

וזו תופעה נרחבת למדי: על פי מחקר, משהו כמו שני אחוזים מהחיפושים בארה"ב נקלעים למלכודת הזו. זה נראה מעט, אבל מדובר במיליונים על גבי מיליונים של חיפושים. כסף קל.

קצרצרים

גוגל בעקבות אפל: שורה של מפתחי אנדרואיד מתלוננים בזמן האחרון שהם לא מקבלים את הכסף שמגיע להם ממכירות האפליקציות שלהם במרקט. הסיבה לכך היא תקלה טכנית בקוד של המרקט, שמעלים חלק מהמכירות. גוגל הודיעה שהיא מודעת לבעיה ושהיא תתקן אותה מתישהו, כמו גם תדאג להחזיר את הכסף החסר. התלונות נמשכות מזה מספר שבועות, ובקרב המפתחים כבר יש דיבורים על תביעה כנגד גוגל, או על התאגדות של מפתחים. כמו במקרה של אפל, יש משהו בזוי בכך שחברה עם מחזור רב-מיליארדי שלוקחת את הזמן שלה בטיפול בבעיה של מפתחים שבקושי סוגרים את החודש. תזכורת: תאגידים הם לא חברים שלכם, גם אם הם משקיעים המון ביח"צ.

מייסד אייסר, סטן שי, יצא בסוף השבוע בהצהרה אמיצה למדי, בקנה המידה של התעשיה: הוא הודיע שלדעתו, כל הטאבלטים האלה הם תופעה חולפת, אופנה פורחת, וקרא ליצרני המחשבים להגיע עם מוצר סולידי יותר ויעיל יותר למשתמשים. עוד כמה שנים נדע אם הוא היה נביא, או עוד מישהו שהיה מעדיף, במבט לאחור, לא לצאת מהמיטה באותו הבוקר.

מייסד וויקיפדיה, ג'ימי וויילס, אמר בראיון שנערך לאחרונה שהאנציקלופדיה המקוונת מוצאת את עצמה בבעיה קשה: היא מאבדת עורכים. הרינונים על הבעיה הזו נמשכים שנים, אבל רק לפני שנתיים עוד טען וויילס שמספר המפתחים יציב ולא נמצא בירידה. כעת הוא אומר שהבעיה היא בכלי העריכה המסובכים למדי של וויקיפדיה, שמרתיעים משתמשים חדשים. הוא נמנע מלהתייחס לבעיה אחרת: אהבת הביורוקרטיה של חלק ניכר מהעורכים הקיימים, והעובדה שהתבסס בה מעמד של ותיקים.

משטרת דרום קוריאה פיענחה, לטענתה, מערכת פשיעה מסובכת: ארגון פשע דרום קוראני שפעל בסין שכר שם האקרים צפון קוריאנים, יוצאי האוניברסיטאות המובילות של המדינה, כדי לפרוץ לחשבונותיהם של גיימרים דרום קוריאנים, כדי לגנוב את המידע ולמכור אותו. ההאקרים קיבלו חלק ניכר מהכסף שנבע ממכירת המידע – עד 55% - והוא הניב חמישה מיליוני דולרים לתושבי צפון קוריאה. תזכורת: כפי שראינו בפרשת הפריצה לסוני, לעיתים קרובות האקרים הם פושעים שרוכבים לצרכיהם על גל של אידיאולוגיה אווילית.

היפנים האלה: הם בנו את המל"ט הראשון ביקום הנודע שהוא בעצם כדור מעופף. התוצאה היא מכשיר ריגול קטן ומפחיד למראה, שנראה כמו משהו שיצא מסרטי מלחמת הכוכבים. הגרוטאה, אומר הממציא הגאה שלה, עלתה לו 1,400 דולרים בחומרי יצור והיא יכולה לנוע במהירות של 37 מיל לשעה. הטווח שלה, בינתיים, מוגבל: המפעיל צריך לראות את התועבה כדי לשלוט בה.  

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
  

• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"