השבוע: אין דירוג למחאה

אמנו הכלכלית איבדה בשבוע שעבר את דירוג האשראי שלה. ביבי את שטייניץ היו שמחים אם הסערה של שווקי המניות בעולם היתה מגיעה ליושבי האוהלים. אלה מתעלמים מתיקי ההשקעות שאין להם וממשיכים לטפח ביזע וגיטרות את "הצדק החברתי" החדש של ישראל. ביבי ושטייניץ היו רוצים שהמפגינים ירגישו קצת יתומים. לא יתומים עצובים מדי, כי הרי ביבי מאושר לראות את אובמה חבוט לעיני כל.

איציק שמולי הפך בצדק למנהיג המחאה. צעיר שקול, רהוט, שמצליח לדבר לעניין באטמוספרה קבועה של 70% לחות. הוא וחבריו נזהרים לא לקרוא לילד בשמו. הם לא רוצים להיקרא שמאלנים או להזדהות עם מפלגה פוליטית כלשהי. הם רוצים שהמחאה תסחוף כמה שיותר אנשים, ולפוליטיקה, כל ילד יודע, יצא שם רע. הם צודקים והם טועים. הם צודקים כי ברגע שינקבו בשם מפורש של מפלגה המחאה שלהם תאבד מעממיותה. הם טועים כי במדינה דמוקרטית לא ניתן לבצע שינוי משמעותי אם הוא לא פוליטי. הם צודקים כי המרקם המפלגתי במדינת ישראל לא מבטיח שינוי, והם טועים כי אין דרך אחרת באמת לשנות.

הם עשו דבר מדהים. הם סחפו המונים. הם העירו ציבור גדול ומיואש מתרדמתו, אבל כמו כולנו הם במלכוד 22. השולחן העגול הצפוף בשרים הוא רווח נקי לפוליטיקאים. זה לא המקום שמישהו שפוי מלבד השרים ופרופסור טרכטנברג, ירצה לשבת סביבו. טרכטנברג, איש ראוי לכל הדעות, יעבוד לילות כימים, יגיע למסקנות ואז מה? ממשלת ישראל תשנה את סדרי העדיפויות שלה? תייבש את ההתנחלויות? תממן פחות חרדים בישיבות? תתעמת עם הוועדים הגדולים? אין קסמים ויש קופה אחת מוגבלת כך שחזרנו לנקודת ההתחלה. נשמע רע, ובכל זאת יש מקום לאופטימיות זהירה.

המצב הכלכלי המחורבן בעולם אולי ייצור סוג של אביב עמים. גם באמריקה ובאירופה מבינים שנחוץ שינוי, שצריך למצוא את האיזון בין הקפטילזם החזירי (מומחים טוענים שאין דבר כזה קפיטליזם שהוא לא חזירי) לבין הצדק החברתי. דרושה יצירתיות, דרושה עבודת צוות של מנהיגים ודרושים מנהיגים אמיצים.

ובעניין אחר. איזה כוחות נפש אדם צריך לגייס כדי למות בדרך שעדי טלמור איש גל"צ בחר. האינסטינקט הטבעי הוא לתת למוות להוביל. להתדיין איתו, לבקש הארכה, לבכות על מר גורלך, אבל לקחת ממנו בלי להתבלבל את היוזמה? רק המחשבה לקנות כרטיס בכיוון אחד, להיכנס לגמרי לבד לבית זר, לשתות כוס תרעלה ולהשאיר רשימת שירים ומכתב תודה, מכווצת, מצמררת ועצובה.