"מדינת רווחה היא התשתית ההכרחית לקיומה של תרבות"

"שיוויון הזדמנויות בחינוך צריך להתחיל מחוץ לכתלי בית הספר. חינוך הוא מטריה ומתחתיה הכל: בריאות, דיור, תזונה. אם התלמיד לא מקבל תזונה נכונה הוא לא יכול להתרכז. אם קר לו ואין הסקה בחורף הוא לא יכול ללמוד", כך אמר יוסי יונה, פרופסור לפילוסופיה של החינוך באוניברסיטת בן גוריון בכנס שנערך היום במכון ון-ליר.

"כל שיוויון הזדמנויות יכול להתקיים רק בחברה שבה הפערים מחוץ לחינוך לא גבוהים במיוחד. אין דוגמא בהיסטוריה לשיוויון הזדמנויות בחברה מקוטבת. מערכת החינוך בישראל, בין השאר בגלל רפורמות שנתנו יותר כוח לשלטון המקומי בשנים האחרונות, הולכת בכיוון של אי שיוויון. ככל הפערים בחברה יותר עמוקים, האבא והאמא יתפלצו כשהילד יגיד שהוא רוצה ללמוד מקרא או פילוסופיה. יש יחסי גומלין בין מבנה החברה לבין הבחירה של האדם לעשות מה שהוא אוהב. 'מה יצא לי מזה?' זו שאלה שנשאלת בקונטקס חברתי כלכלי, והיא תוצר של חברה שמעבירה את האחריות על רווחתו של הפרט אל הפרט.

מדינת רווחה היא התשתית ההכרחית לקיומה של תרבות. היכולת לעודד את הילד לעשות מה שהוא ירצה כשיגדל מצטמצמת כשיודעים שהוא יצטרך לממן גם ביטוח בריאות משלים ודירה. החברה שאנו חיים בה מצמצמת באופן דרסטי את היריעה של אופן התפתחות הילד. הילדים שלנו נופלים למירוץ העכברים. הם חייבים לרכוש מיומנויות כדי לאפשר מוביליות חברתית, כדי להצליח ולהתקדם".

יורם הרפז, עורך כתב העת של הסתדרות המורים, אמר בכנס: "מערכת החינוך בישראל היא כמו מכונית. דואגים לשמן אותה, לטפל בה ולתדלק אותה, אבל שכחנו לשאול לאן היא נוסעת. מה המטרה של כל זה? צריך לחזור לשיח המטרות – למה אנחנו מחנכים? מה אנחנו רוצים לראות בבוגר 12 או 16 שנות לימוד?"

לדברי הרפז, יש שלוש מטרות על לחינוך, שאינן מתישבות זו עם זו.

המטרה הראשונה היא הענקת כלים. לצייד את הילד בכלים שיעזרו לו לנצח במלחמת הקיום המצופה לו. מדוב בידע מעשי, בקודים התנהגותיים ובמיומנויות. גישה זו היא הנהוגה ברב בתי הספר בישראל ומתאימה לרב הילדים.

המטרה השניה היא חינוך לערכים. לדאוג הילד יגדל להיות מבוגר ישר והגון, גם אם בסופו של דבר זה עלול לפגוע בו וברווחתו האישית.

המטרה השלישית היא לעזור בתהליך האינדיבידואליזציה. לעזור לכל ילד לגגלות את הכישורים המיוחדים לו ואת נטיות ליבו ולפתח אותם. לעזור לו להיות הילד שנועד להיות.

הרפז טוען כי כל מטרות העל טובות, ומערכת חינוך טובה צריכה לתת ביטוי לשלושתן.

עוד דיברו בכנס הכלכלן נחום בלס ממכון טאוב ופרופ' מרים רוזנטל, מהמחלקה לפסיכולוגיה התפתחותית.

בלס אמר: "המנוף המרכזי לקידום השיוויון במערכת החינוך הוא הפעלה מלאה של תקן דיפרנציאלי לתלמיד. הדבר לא מחייב חקיקה, רק החלטה אמיצה של משרד החינוך. על מנת שיהיה יעיל, הפער בתקצוב בין התלמיד החלש ביותר מבחינה סוציואקונומית לבין החזק ביותר צריך לעמוד על מינימום 50%. בנוסף, התקן לתלמיד צריך לכלול סל שירותים מעבר לשעות ההוראה: ספרניות, יועצות, אנשי אחזקה. איגון השירותים בתקן יהפוך חלק ניכר מתשלומי ההורים למיותרים".

רוזנטל דיברה בעיקר על נושא חינוך חובה מגיל אפס: "ללא התחייבות של מדינת ישראל לקחת אחריות על הילדים מלידה ואילך אנחנו מפספסים משהו מאוד חשוב.

איכות החינוך בשנים הראשונות משפיעה על הישגים בעתיד, על איכות ההשתלבות בחברה, על העיסוקים ועוד. היא תורמת לבניית ההון האנושי ומעלה את רמת כוח העבודה במשק. בנוסף היא חוסכת למדינה הוצאות על תיקון נזקים שנגרמו מחינוך שאינו איכותי, כגון טיפול בעבריינות נוער ופשיעה. מחקרים מראים כי על כל דולר השקעה בשנים הראשונות מקבלים החזר של 7 דולר בתוצר לנפש בעתיד".