מי ידאג לפרילאנסרים?

באוהל אחד קטן וצנוע – מספר 173, לבין מאות האוהלים הפרוסים לאורך שדרות רוטשילד בת"א, שתי עצמאיות מפגינות בעד "שוויון זכויות לעצמאים ופרילנסרים". רבים בטח תוהים מה לבעיית העצמאים והפרילנסרים ולמחאת יוקר המחייה והדיור של מעמד הביניים?

ובכן, בכדי לנתח שאלה זו עלינו קודם כל לנתח את משק העבודה הישראלי: בישראל כ–3 מיליון עובדים, מתוכם 2.6 מיליון שכירים והשאר (כ–400 אלף) עצמאים ובעלי עסקים שאינם שכירים. מתוך 400 אלף אלו, כ–215,000 הנם עצמאים שאינם מעסיקים עובדים אלא עובדים בעסקם. מתוך 2.6 מיליון השכירים כ–800 אלף עובדים בסקטור הציבורי (הרחב), 400 אלף בתעשייה המסורתית, עוד כ–430 אלף בשירותים עסקיים, בנקאות ביטוח, גופים פיננסיים וכו'.

רוב העובדים הללו (למעט ענפים מסוימים) משתייכים לעבודה המאורגנת, ורובם מגובים ומוגנים לא רק על ידי חוקי עבודה מפותחים, אלא גם על ידי ועדים חזקים הדואגים לרווחת העובדים ולהסדרים בתחום הצריכה והפיננסים. חלק מהעובדים  משתכרים שכר נמוך אך הביטחון התעסוקתי והגיבוי של ועדי העובדים מאפשרים שקט יחסי. כמיליון עובדים נוספים עובדים בעיקר בעסקים קטנים ובינוניים בענפי הבנייה, המסחר הקמעונאי והסיטונאי, החקלאות, בענפי ההסעדה והאירוח ואחרים. חלקם עובד באמצעות חברות כ"א, שמירה ואבטחה בשכר נמוך, אך גם אלו כפופים להסכמים קיבוציים שנחתמו עם ארגוני המעסיקים המייצגים אותם.

חלקם של העובדים עובד בעסקים קטנים ובינוניים שאינם משתייכים לעבודה המאורגנת ותלויים ביכולת של אותם עסקים לשרוד במשק תחרותי ומונופולי ובאווירה בלתי תומכת של הממשלה לסקטור זה.

נותרו העצמאים והפרילאנסרים – שהם האוכלוסייה היחידה בישראל שאינה מוגנת על ידי שום ועדים, אין לה כושר מיקוח על עוצמתה, היא מפוצלת לבודדים כך שאינם יכולים ליצור מוקד עוצמה ייצוגית (למעט ארגון כמו להב), אולם יותר מכל עצמאים אלו, שחלקם פועל כ"פרילנסרים", לא רק שהמושג "ביטחון תעסוקתי" אינו קיים לגביו – אין הוא יודע אם בחודש הבא יוכל להמשיך לקבל הזמנות, פרויקטים, לקוחות או עבודות, אלא יותר מכל אין לו כל זכויות סוציאליות למקרים בהם הוא חלה, או מעוניין לצאת עם משפחתו לחופשה, או במידה ועסקו נסגר אין הוא זכאי לפיצויי פיטורים עבור עצמו (כאשר עצמאים המעסיקים עובדים שכירים מפרישים עבורם לקרן לפיצויים) או לדמי אבטלה – גם למקרה בה הוא רוצה, נניח, לפנות לעבודה שכירה.

מעבר לכך – עסקים עצמאים קטנים ובינוניים מתקשים להשתלב במכרזי הסקטור הציבורי (כאשר הממשלה בתפיסת עולם מנסה לרכז את המכרזים לשירותים ואספקת מוצרים רק בחברות גדולות), ארגונים ציבוריים לצד פירמות פרטיות מתעללות בהם ומעבירות תשלום עבור שירותים ואספקת מוצרים לאחר זמן רב, כאשר העצמאים נדרשים להעביר את המע"מ עם הנפקת החשבונית. הם גם הסובלים העיקרים מנחת הזרוע של פקחי העירייה, מכמות ההיטלים והאגרות והעלויות הבירוקרטיות, הם הסובלים מהרגולציה המכבידה - כך שלעיתים ישנה הרגשה שסקטור זה, מבחינת הממשלה, נתפס כ"נטל" יותר מאשר "נכס".

רבים מהעצמאים פועלים כ"פרילאנסרים" – כלומר מועסקים כ"כאילו עצמאים" כאשר בפועל עבודתם דומה לזו של השכירים באותו עסק – אך ללא כל הזכויות של השכירים.

מאות אלפי עצמאים אלו סובלים מיוקר המחייה והדיור לא פחות (אם לא יותר) מאשר רוב השכירים, אולם גם את "רשתות ההגנה" שיש לשכירים אין להם.

אוהל 173 – מטר על מטר מרובע, מנסה לזעוק את זעקתם של אנשים אלו.

הכותב הוא מנכ"ל להב – לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל