משני צדי התפר

גם לפני גל המחאות החברתיות והטלטלות בשוקי ההון בעולם מצבו של ענף האופנה בישראל לא היה ורוד מאוד. המעצבים הצעירים והצעירים פחות מתקשים לגמור את החודש, ונאלצים להתמודד עם חוליי הענף. אבל לצד האמפתיה למצבם של המעצבים, אי אפשר להימנע משאלת הקוטג' על נגזרותיה והפעם - למה מחירי הבגדים של המעצבים הישראליים יקרים כל כך?

"כלכליסט" כינס פאנל של אנשי אופנה כדי לנסות לשים אצבע על הדופק של תעשיית האופנה. בפאנל השתתפו אורית רזילי, בעלים־משותפים של חנויות רזילי; המעצבת נעם צוקר למותג אווה מנדלבאום; אפרת לוין ואילת הרמל, המעצבות למותג אלף אלף; מעצב האופנה הוותיק ירון מינקובסקי; וליאורה זק, סמנכ"לית סחר ואופנה של המותג קום איל פו.

קהל פטריוטי

"התחרות עם הרשתות הבינלאומיות ועם הסחורה שמגיעה מהמזרח הרחוק בלתי־אפשרית למעצב הישראלי", פותחת זק, "ומן הראוי היה שציבור הקונים יגלה אחריות. באירופה ובארצות הברית, למשל, הקהל תומך באופנה המקומית. הקהל הישראלי, לעומת זאת, רוצה לקנות בזול, ולא משנים לו ערכים כמו סחר הוגן, שקיפות בייצור, אחווה הדדית ותמיכה בקהילה". לוין בחרה להדגיש שכאשר הלקוח קונה עיצוב על טהרת הישראליות הוא מפרנס את כל האנשים שמשתתפים בתהליכי הייצור.

מינקובסקי, שעיצוביו נמכרים בחו"ל, העיד כי הם זוכים לכבוד השווה לזה של שמלות של מיטב בתי האופנה הבינלאומיים: "הקהל בחו"ל מעריך יותר את האופנה הישראלית מאשר הקהל המקומי, שדווקא פוזל אל מותגים זרים, מתוך תפיסה שהם יוקרתיים יותר", הוא אמר. גם רזילי שמה את הדגש על חינוך ופטריוטיות: "צריך להיות כבוד לאופנה הישראלית, לא פחות מאשר למותגים או לבתי אופנה בינלאומיים. מי יכול להבין טוב יותר את צורכי הלבוש האקלימיים בארץ מאשר האנשים שיוצרים כאן ועובדים על פיהם?".

ועדיין המחירים גבוהים מאוד גם ביחס למותגי איכות מיובאים, והאיכות לא תמיד בהתאם.

לוין: "אנחנו מנסות להיות נגישות במחיר, אבל עובדות תחת המון קשיים. נתחיל מזה שהיצע הבדים שמגיע לארץ הוא שאריות של סטוקים, וכל המעצבים כאן עובדים איתם. לכן אנחנו מנסות להיות יצירתיות בכל מה שלא קשור בבד עצמו: אנחנו רוקמות, תופרות פרטים בעבודת יד ועוד. כל זה גוזל זמן, מצריך כוח עבודה ומייקר את מחירו הסופי של הבגד. מעבר לכך, את המתפרות הטובות בארץ אפשר כיום לספור על אצבעות יד אחת, ועסק קטן אינו יכול לאפשר לעצמו את המחירים שהן גובות. גם היחס במתפרות האלה כלפי המעצב הקטן יהיה תמיד כאילו הוא בתחתית שרשרת המזון, ותמיד תינתן עדיפות לעסקים גדולים יותר. ענף הטקסטיל בישראל חוסל, ואין כיום מצבעות בישראל, אין מעצבי טקסטיל ואין מפעלים לייצור טקסטיל. אנחנו תקועים עם מה שהיבואנים מציעים". נעם צוקר מוסיפה שהיא מדפיסה בדים בעצמה כדי לא להיות כמו כולם, וגם זה מייקר את העלויות הסופיות של הבגד.

"האופנה הישראלית מדהימה", אומרת הרמל. "לדעתי, הבגדים בארץ יפים יותר מבגדי המעצבים בברלין או בברצלונה, אך העניין הוא באיכות. האיכות הסופית כאן לא מצליחה להיות טובה, בגלל מגוון פרמטרים".

(מימין) ירון מינקובסקי, אורית רזילי, ליאורה זק, אילת הרמל, נעם צוקר ואפרת לוין | צילום: תומי הרפז

אנשים מחכים למכירות וטוענים שגם במחיר מוזל כולם מרוויחים.

"בארץ הרשתות הזרות הן שמובילות את הסיילים, וכשהן מחסלות אין ברירה אלא להתחיל להוריד מחירים, וזה קורה בתחילת העונה ולא בסופה. הן יכולות לאפשר זאת לעצמן, אבל את העסקים הקטנים ואת המעצבים זה מחסל", אומרת לוין. "בפריז מכירות סוף העונה מעוגנות בחוק - הן מתחילות במועד קבוע ושיעורי ההנחה משתנים בתאריכים קבועים מראש. הייתי רוצה לראות גם בארץ חוק שיסדר את הג'ונגל הזה ויגדיר תאריכים ואחוזים למכירות סוף העונה".

בקום איל פו, מסבירה זק, לקחו את החוק לידיים וחינכו את הלקוחות שמכירות סוף העונה של הרשת נערכות באמת בסוף העונה, כלומר בספטמבר ובמרץ. ואילו רזילי, שגם היא מעידה כי סניפיה אינם נכנעים ללחץ, מואשמת מיד כי היא יכולה להרשות זאת לעצמה בגלל שיטת הקונסיגנציה - היא משלמת למעצב רק לאחר שפריטיו נמכרו - המאפשרת לה לפעול ללא סיכונים.

העלאת שיטת הקונסיגנציה מעוררת מיד אמוציות, ולוין יוצאת להגנתה של רזילי. "התנאים בשוק למעצבים צעירים קשים מאוד. הקונסיגנציה דווקא מאפשרת שליטה ולא רק מסכנת, שכן היא נותנת למעצב הצעיר חשיפה ובמה. מובן שעסק לא יכול להסתמך רק על קונסיגנציה, אבל בתחילת דרכו של המעצב זו שיטה שמיטיבה איתו".

חברי הפאנל סיכמו את הדיון בדרישה להשקיע בחידוש תעשיית הטקסטיל בישראל, כך שהמעצבים יוכלו להשיג פה את חומרי הגלם ולהוזיל את עלויות הייצור שלהם. החזרת הסלוגן שקורא לקנות כחול־לבן, לדבריהם, תשיב לעיצוב הישראלי את כבודו ולעוסקים בו את זכותם להתפרנס בכבוד.