הבירוקרטיה נוגסת בקרקעות המדינה

רוחות המחאה של השבועות האחרונים, בין היתר סביב מצוקת הדיור, חושפות במידה רבה את דרך קבלת ההחלטות הבעייתית של הממשלה בבואה לטפל בסוגיות מורכבות מעין אלה.

כך לדוגמה, בשבוע האחרון הודיע השר להגנת הסביבה כי בכוונתו לקדם במלוא המרץ את החוק לשיקום קרקעות מזוהמות במדינה, וזאת בין היתר כדי לאפשר הקצאות רחבות יותר של שטחי קרקע לבנייה. פקידי הממשלה מעריכים את עלות החקיקה המורכבת ב־8 מיליארד שקל - סכום אסטרונומי במונחים של המשק הישראלי. לפי הערכות ראשוניות שנעשו במגזר היצרני, ההוצאה לטיפול כולל בתחום זה נאמדת בעשרות מיליארדי שקלים. אולם נדמה כי הממשלה, השואפת להראות תוצאות מהירות, מוכנה לעשות זאת על חשבונם של מגזרים שלמים במשק, הצפויים לקרוס תחת העומס הרגולטורי המלווה בהוצאות אדירות.

הצהרת המשרד אופיינית למדיניות החקיקה הסביבתית בשנים האחרונות, המטילה נטל בלתי נסבל על המגזר היצרני והמסחרי ללא הפקת תועלות סביבתיות ריאליות לכלל הציבור. מהלך זה הנו תוצאה של רגולציה סביבתית שאינה מאזנת בין מכלול השיקולים הסביבתיים, הכלכליים, הטכנולוגיים והמשפטיים בתהליך הטיפול בנושאי סביבה, כפי שמקובל בעולם המערבי.

לשם השוואה, מבט על הליך חקיקה דומה לשיקום קרקעות מזוהמות בעולם המערבי, מגלה שלתהליך מורכב מעין זה היו שותפים בעלי עניין מהסקטור הציבורי הרחב, מהתעשייה ומהחברה האזרחית. בישראל, משרדי ממשלה כמו משרד התמ"ת והתשתיות כמעט אינם מעורבים בעיצוב החוק. המגזר התעשייתי נדחק החוצה, והיחידים שעוד קולם נשמע אלו הם הארגונים הסביבתיים, המייצגים אינטרס צר. ההשלכות לכך הן ברורות: קביעת ערכים מחמירים במיוחד, שאין להם אח ורע בעולם המערבי.

אם אין די בזה, בהצעת החוק הנוכחית טמון מוקש בדמות הקמתו של מערך בירוקרטי נוסף לזה הקיים, כך ששוב אנו נתקלים בהצהרת כוונות מצד הממשלה להפחתת הבירוקרטיה מצד אחד לצד התנהלות מסורבלת מהצד השני. כך נפגע עקרון הוודאות ההכרחי לצמיחת התעשייה.

רגולציה סביבתית היא רגולציה הכרחית בעידן המודרני ומטרתה ליצור סביבת חיים בריאה. יש לקבוע מנגנון סדור ומובנה של בחינת השלכות הרוחב של הרגולציה על המשק, התעסוקה, הרווחה וכיו"ב. בהעדר מנגנון כזה תמשיך להיקבע רגולציה שהנזק שלה למשק גדול פי כמה מהתועלת.

הכותב הוא מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה