אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"רוצה לעורר מוטיבציה אצל העובדים? תן להם ללחוץ על ההדק במקומך" צילום: louis ferrante

"רוצה לעורר מוטיבציה אצל העובדים? תן להם ללחוץ על ההדק במקומך"

לואי פרנטה הצטרף בגיל 12 לעולם התחתון של ניו יורק וגדל להיות אחד הגנגסטרים המפחידים ביותר של משפחת גמבינו, עד שנכנס לכלא ב־1994. שם הוא ראה את האור, התגייר ועבר לצד השני של המתרס. כעת הוא מעביר לאנשי עסקים אמריקאים שיעורי ניהול על בסיס התובנות והשיטות שפיתח בקריירה הקודמת שלו

18.08.2011, 10:08 | טלי שמיר, ניו יורק

כלל 4

החבא את האקדח ועזור לזקן לחצות את הכביש: שמור על ערכי משפחה

לואי פרנטה ביקש שאפגוש אותו באיזה חור בשם "מידלטאון" - עיר קטנה במעלה מדינת ניו יורק שאיש מחבריי האמריקאים לא שמע עליה. הוא גם התעקש שאגיע לבד - ללא צלם - ושלא אצלם בעצמי. "צלמים שיקרו לי בעבר. אני בטוח שיש לך מילה של כבוד, אבל אני לא מתכוון להסתכן שוב", כתב לי באימייל.

בדרך לשם אני לא לגמרי רגועה. אני חושבת על כמה מהדברים שאני יודעת על פרנטה. הרבה מהם לא בדיוק מעוררי שלווה. באוטוביוגרפיה שלו, לדוגמה, מופיעים תיאורים כגון: "תקעתי את הקנה בפה שלו. 'אתה לא רוצה למות, הא? אז סתום ת'פה המזוין שלך'". בספרו החדש, "Mob Rules" ("כללי מאפיה"), קראתי תיאורים מחמיאים שהצמיד לגנגסטרים ידועים לשמצה, למשל ללאקי לוצ'יאנו - אבי הפשע המאורגן המודרני - שאותו השווה ללא אחר מאשר ג'ורג' וושינגטון.

שלוש שעות, ארבע רכבות ו־30 ומשהו תחנות מניו יורק סיטי (אחת מהן - וזה לא קשור לסיפור אבל אני חייבת לשתף - במקום שנקרא "הו־הו־כוס") - הרכבת שלי עומדת לנחות במידלטאון. מהחלון אני רואה בעיקר גבעות ירוקות מכוסות עצים וביצות שוממות. יופי של נוף. יופי של מקום להעלים בו את הגופה שלי.

אני מזהה את פרנטה מיד. אין פה הרבה איטלקים שריריים ושזופים. למעשה, אין פה הרבה אנשים בכלל. אני נכנסת אל תוך המכונית המשפחתית הלבנה שלו ואנחנו נוסעים. כשהוא פותח את הפה יוצא ממנו חיתוך דיבור איטלקי־ניו יורקי כזה - כמו של הטיפוסים שרואים בסרטי המאפיה. "זו המכונית של הארוסה שלי", הוא אומר בטון מתנצל, “לי יש טנדר".

אחר כך הוא גם מספר לי את הסיפור הבא: "בדרך לפגישה איתך ראיתי בצד הדרך שני אנשים עם מכונית תקועה ומכסה מנוע מורם, בטח התחמם להם המנוע. לרוב במקרים כאלה אני עוצר ועוזר, אני לא מוותר על מצווה". את המילה האחרונה הוא אומר בעברית.

הו, סליחה.

"לא, לא, אלוהים ישלח להם מישהו".

כשאנחנו יוצאים מהמכונית אני רואה שהוא די נמוך, ובסך הכל נראה כמו ילד טוב שמעמיד פנים קשוחות. אנחנו נכנסים לחנות ספרים שהיא גם בית קפה והוא מבקש קפה שנקרא "סקיני". כשאני שואלת אותו למה סירב בתוקף שכזה להצטלם הוא מספר לי ששני צלמים מעיתונים אמריקאיים הבטיחו לשלוח לו את התמונות לפני הפרסום ולא עשו את זה, ושהוא גם לא אהב את איך שיצא בתמונות. באחת מהן הוא חושב שהוא נראה שמן וחסר צוואר.

פרנטה בעת מעצרו ב־1994. "החיים שלי היו טרגדיה, אבל גם כשהבית שלך נשרף אתה יכול לבנות משהו עם הקורות שנשארו" פרנטה בעת מעצרו ב־1994. "החיים שלי היו טרגדיה, אבל גם כשהבית שלך נשרף אתה יכול לבנות משהו עם הקורות שנשארו" פרנטה בעת מעצרו ב־1994. "החיים שלי היו טרגדיה, אבל גם כשהבית שלך נשרף אתה יכול לבנות משהו עם הקורות שנשארו"

 

כלל 74

לבחור קשוח יש זוג ביצים. לבחור חכם יש זוג כדורי בדולח: נסה לראות את הנולד

 

קשה לא לשפשף את העיניים בתדהמה כשנתקלים בסיפור של לואי פרנטה. הוא נולד ב־1969 למשפחה איטלקית דלת אמצעים בקווינס, ניו יורק. בגיל 12 התחיל לגנוב. כשהגיע לגיל ההתבגרות כבר ניהל עסק למכירת חלקי מכוניות גנובים, ובגיל 17 החל לשדוד משאיות. כישרונו העברייני הגיע לאוזניה של משפחת גמבינו המפורסמת - אחת ממשפחות הפשע הגדולות בארצות הברית - והוא גויס לשירותיה באמצע שנות השמונים, בתקופת שלטונו של הבוס ג'ון גוטי. בשנות ה־20 המוקדמות לחייו כבר פיקד על צוות של מאפיונרים חמושים ומבוגרים ממנו, ואיתם שדד כספות ומשאיות תובלה. הוא הכניס לקופת משפחת גמבינו מיליוני דולרים והיה אחראי על כמה ממעשי השוד הגדולים בארצות הברית של אותן שנים. הוא מעולם לא נתפס בשעת מעשה.

שיטת הניהול של פרנטה להיות הגון כמו מאפיונר בספרו "כללי המאפיה" טוען לואי פרנטה שהעולם התחתון אינו אלא בבואה קשוחה של עולם העסקים הלגיטימי טלי שמיר, תגובה אחתלכתבה המלאה

"עשינו את זה כמו שצריך. הפחדנו אנשים, אבל לא פגענו פיזית באף אחד", הוא אומר ולוגם מה"סקיני" שלו, "ותודה לאל, כי דברים יכולים לקרות".

פרנטה היה כנראה ממשיך באותה הקריירה אלמלא אחד מחבריו במאפיה הלשין עליו ב־1994. הוא ברח, נתפס, נשפט, ונידון במסגרת עסקת טיעון ל־12.5 שנות מאסר על שלוש הרשעות: סחיטה, שוד מזוין ותרמית אשראי.

בין הסורגים משהו בו החל להשתנות. בכלא הוא קרא את הספר הראשון בחייו, "ואז עוד אחד, ועוד אחד ועוד אחד", הוא אומר. בתא שלו נערמו ספרים עד התקרה. הוא קרא 20 שעות ביום: מפילוסופיה, היסטוריה ומשפטים דרך רומנים מהמאה ה־19 ועד ספרי קודש. שם, באחד מבתי הכלא השמורים באמריקה - בין רציחות לג'וקים שזוחלים על הקירות - הוא גם גילה את אלוהים, והאלוהים הזה, הוא היה בטוח, חייב להיות אלוהי היהודים. פרנטה קרא את התנ"ך פעמיים, אחר כך התחיל להתפלל, ללמוד פילוסופיה יהודית, להסתובב עם טלית, לאכול כשר ולשמור שבת. “היה לי בתא גוי של שבת שהיה מכבה ומדליק לי את האור", הוא מספר. אה, והוא גם החליט שבמקום מאפיונר הוא רוצה להיות סופר.

בכלא הוא כתב את ספרו הראשון, רומן היסטורי בן 1,200 עמודים ובמרכזו משפחה ששומרת על חוט שדרה מוסרי בתוך עולם מזוויע. את הדמות הראשית ביסס על אמו, שמתה בזרועותיו כשהיה בן 20. את רזי הכתיבה, הוא אומר, למד מסופרים כמו דוסטויבסקי וטולסטוי. "הייתי מנתח איך הם מתחילים ומסיימים פרק", הוא אומר, "איך הם מפתלים את העלילה, איך הם הורגים דמות. כתבתי הערות כל הזמן. כל מה שטולסטוי ידע על כתיבה ארוז ב'מלחמה ושלום', כל מה שויקטור הוגו ידע על כתיבה נמצא ב'עלובי החיים'".

הוא השתחרר מהכלא בתום שמונה וחצי שנים, התגייר באופן רשמי והתחיל להניח תפילין. לאחר שהוצאות הספרים דחו את הספר שכתב בכלא הציע לו אחד מחבריו בחיים החדשים - דיוויד בלק, תסריטאי ומפיק ב"חוק וסדר" - שיכתוב את סיפור חייו. הספר "משוחרר: מהכלא ועד פּרוּסט" יצא ב־2008 בהוצאת הרפר קולינס הנחשבת, זכה לביקורות אוהדות, וזכויות ההסרטה שלו אף נקנו על ידי השחקנית לורין בראקו (“הסופרנוס").

כוכבי "הסופרנוס" ג כוכבי "הסופרנוס" ג'יימס גנדולפיני ולורין בראקו. בראקו רכשה את הזכויות להסרטת סיפור חייו של פרנטה כוכבי "הסופרנוס" ג

כלל 27

הרווארד, ייל ואל קאפונה: הכר את מסלול הצמיחה שלך

ההצלחה הובילה לספרו השני של פרנטה שיצא עכשיו בארצות הברית: "כללי מאפיה: מה המאפיה יכולה ללמד אנשי עסקים שומרי חוק". הספר מורכב מ־88 עצות ניהול שמבוססות על הכללים הלא כתובים של עולם הפשע, וכל עצה מלווה באנקדוטות ולקחים מחייו של פרנטה ומאפיונרים אחרים. כמה מהעצות בספר - "לקירות יש אוזניים: אל תלכלך על הבוס" או "טוב ללכת ללוויה כל עוד היא לא שלך: כוח הנטוורקינג" - דומות לעצות שמופיעות בהרבה מדריכי ניהול אחרים. אחרות מדגימות עד כמה אמון אישי ומוטיבציה מגיעים רחוק יותר מכל נוהל וסמכות רשמית, ומספרות איך יחסים מיוחדים כאלה נוצרים בעולם התחתון, ואילו עקרונות שלהם אפשר ליישם גם בסביבה נורמטיבית.

אתה חושב שאנשים באמת יקנו את הספר בשביל העצות, או בגלל סיפורי המאפיה?

"רוב האנשים יקנו את הספר בשביל הסיפורים, ובסופו של דבר, אני מקווה, ילמדו עצה טובה. לא מזמן מנהל כתב לי שהוא כינס את כל העובדים במשרד שלו ואמר להם לקרוא את הספר. בשבילי זה דבר גדול".

הוא טוען שהספר הזה בא לו בקלות. "שנים אני נותן עצות טובות. הייתי אפילו מייעץ מהכלא לבוסים של המאפיה. הם היו באים אליי", הוא אומר ומנמיך את קולו, "אני לא רוצה להישמע לא צנוע, אבל אני רואה דברים בבהירות כי אלוהים נתן לי מוח צלול". היום הוא מרצה ומייעץ בתשלום, ובקרוב הוא גם יופיע בתור יועץ עסקי בתוכנית טלוויזיה, שעליה הוא מסרב לחשוף פרטים.

אתה לא חושש שאנשים יבינו את המסר לא נכון, שיחשבו שאתה בעצם ממליץ על המאפיה?

"אני מבהיר בספר שהעולם הזה לא זוהר, הוא מגעיל, ואני פשוט משתמש בדברים שלמדתי. זה כמו שאם הבית שלך נשרף זה אסון, אבל את יכולה להשתמש בקורות שנשארו ולבנות מהן בית חדש. החיים שלי היו טרגדיה. אי אפשר לשנות את זה, אתה לא יכול לחזור אחורה בזמן, אבל אתה יכול לחיות ולספר לאנשים מה למדת בדרך. הספר שלי לא מלמד אנשים להיות נוכלים, אלא מלמד אותך שאם המאפיה חיה לפי החוקים שלה, היא עושה דברים נכון. אף על פי שזה עולם רע, הוא פועל היטב. אם אתה מיישם את זה בעולם העסקים, אם לחברה שלך יש סט של ערכים ואתה לא סוטה ממנו ולא מרמה, תקבל חברה טובה יותר שתשרוד יותר זמן".

אף שהוא מנסה לשמור על חזית תקינה פוליטית, ניכר בו בכל זאת איזה געגוע רומנטי לחייו הקודמים. "היום המאפיה היא לא מה שהיתה פעם", הוא אומר, "אלה שטיפחו אותי לימדו אותי לכבד, לעמוד במילה שלי, לחיצת יד היא כמו חוזה, אתה לא מרמה אף אחד. החבר'ה האלה היו יותר כמו ב'הסנדק'. היום הכללים התגמשו ואנשים עושים מה שהם רוצים. כולם מלשינים, יש כל כך הרבה מלשנים היום, זה יותר כמו 'החבר'ה הטובים'. לחתוך גרונות וכאלה. לכן אין לי שום עניין בזה. וכמובן ישנה השאלה המוסרית של לפגוע באנשים".

מתי המאפיה השתנתה?

"כשאני התחלתי זו היתה תחילת הסוף. ב־1991, כשסמי 'השור' גרוואנו הלשין על ג'ון גוטי, כשהוא נעשה רע, כשהוא נעשה מלשן, זו היתה תחילת הסוף. מה שהוא עשה היה מפלצתי, בחיים לא דמיינו שבחור כמוהו יעשה רע, וכשהוא עשה את זה כולם הרגישו שזה בסדר".

וגם אם הוא לא נוסטלגי, ניכרת בו איזו אמביוולנטיות מוסרית. הוא אמנם ברא עצמו מחדש כאינטלקטואל יהודי וכעת כגורו ניהול, אבל איזו פראיות רדומה, זכר לבריון שהיה פעם, עדיין קורנת ממנו. הוא מספר כמה הוא זהיר היום בשמירת החוק ושפעם נסע בחזרה לחנות כי הקופאית שכחה לחייב אותו על משהו שעולה 10 דולר. מצד שני, כשהוא מגלה ש"כללי מאפיה" לא מופיע בדוכן הכניסה בחנות שבה אנחנו יושבים הוא קם, ניגש למדף, לוקח שני עותקים ומעביר אותם למקום הכי בולט שאפשר, על דעת עצמו. אני שואלת אם הוא לא מתגעגע קצת לריגושים שבחיי המאפיה. "אני בחיים לא אחווה שוב את רמות האנדרנלין האלה", הוא מסכים, “רוצה שנקפוץ צ'יק צ'ק לשדוד איזה בנק?”. לוקח לי רגע להבין שהוא צוחק.

פרנטה בתקופת הכלא. "כשיכולתי לסגור ויכוח באיומים, בלי לפגוע באף אחד, הייתי אומר פרנטה בתקופת הכלא. "כשיכולתי לסגור ויכוח באיומים, בלי לפגוע באף אחד, הייתי אומר 'ברוך השם'" | צילום: louis ferrante פרנטה בתקופת הכלא. "כשיכולתי לסגור ויכוח באיומים, בלי לפגוע באף אחד, הייתי אומר

 

כלל 7

שלושה יכולים לשמור סוד אם שניים מהם מתים: קדש את האמון

אז פרנטה מתעקש שהעולם ה"הגון" יכול לקחת מהמאפיה את הדברים הטובים ולזרוק את הרעים, אבל מזכיר שהרבה מהפשעים והרמאויות בעולם ה"לגיטימי" לא שונים מאוד מאלה של עולם הפשע.

בספר הוא כותב למשל: “הבנקים מעקלים בתים וזורקים את הדיירים לרחוב. אני בטוח שכל אב למשפחה היה מעדיף להתעסק איתנו. אולי ישברו לך כמה עצמות, אולי פנס בעין; ביג דיל, הבית עדיין יישאר שלך". “כשיצאתי מהכלא אמרתי לעצמי זהו, יותר לא צריך להציץ מאחורי הגב כל הזמן", הוא אומר עכשיו, "אבל מהר הבנתי שכולם רמאים, כולם מנסים לדפוק אחד את השני”.

מי למשל?

“בעל הבית שרוצה את שכר הדירה בזמן אבל לא מפעיל את החימום. הלכתי לקנות מכונית אחרי שסיכמתי על מחיר. המחיר עלה. אמרתי למוכר: 'אם לא תיתן לי את המכונית ב־5,500 אתה יכול לדחוף אותה לתחת'. פתאום קיבלתי אותה ב־5,500. הייתי צריך להתנהג כמו ברחוב כדי שלא ירמו אותי. חיפשתי משכנתה, אמרו לי: 'הריבית הזו לעולם לא תעלה', אמרתי לבחור: 'אם הריבית כן עולה, אני יכול לחזור לפה עם אלת בייסבול?', אז הוא ענה: 'אולי היא תעלה'. התעקשתי וקיבלתי ריבית קבועה וכל מה שרציתי. גם כשיש להם לתת לך הם ינסו לדפוק אותך, כי ככה הם מרוויחים יותר.

"זה מגעיל. אני פוגש כל יום אנשים עלובים שמבצעים פשעי בולשיט ונשארים מתחת לרדאר. הם היו שודדים ממני את התחתונים אם היו להם הביצים לזה, אבל במקרה שלהם כל מה שאתה צריך לעשות זה לנבוח והם יברחו, אבל הם ינסו. מצד שני יש גם הרבה אנשים טובים בעולם הזה - אני תמיד מזכיר את זה לעצמי. אני לא אאבד אמון באנושות, אבל בגדול - זה קשה".

בית מעוקל.  "עדיף להתעסק עם המאפיה מאשר עם בנק. גם אם ישברו לך כמה עצמות, הבית יישאר שלך", צילום: בלומברג בית מעוקל. "עדיף להתעסק עם המאפיה מאשר עם בנק. גם אם ישברו לך כמה עצמות, הבית יישאר שלך" | צילום: בלומברג בית מעוקל.  "עדיף להתעסק עם המאפיה מאשר עם בנק. גם אם ישברו לך כמה עצמות, הבית יישאר שלך", צילום: בלומברג

ניכר שפרנטה אינו ממהר לבטוח באנשים. "אתה לא יכול לשלוט באנשים, אבל אתה יכול לשלוט בחיים שלך", הוא אומר כשאנחנו מדברים על סירובו המוזר להצטלם. “זה לקח שלמדתי ברחוב. החופש שלי נלקח ממני על ידי אנשים אחרים, אנשים שהכרתי מאז שהייתי ילד".

אתה יודע מי העיד נגדך?

"כן, ברור, הוא בתוכנית להגנת עדים. זה היה מישהו שולי בצוות שלי, הוא הלשין על כולנו".

היום הוא מתחבא ממך?

"כן, הוא איפשהו באיידהו. אם הוא חי, כי הוא היה קצת יותר מבוגר. הוא אולי מפחד שאני אבוא בעקבותיו מתישהו, אלא אם הוא קרא את הספרים שלי. כך או כך לא אכפת לי. שיחיה את חייו".

כשהיה בכלא, הוא מספר, גם עורכי הדין שלו תחמנו אותו, פיזרו הבטחות באוויר ולקחו ממנו את הכסף. "היו לי שבעה עורכי דין ושנאתי אותם, פיטרתי אותם", הוא אומר בכעס, "אני אוהב עורכי דין רגילים, אבל עורכי דין פליליים הם הכי נוראים, שיקרו לי כל הזמן. חנקתי אחד מהם בזמן ביקור, תפסתי אותו בצווארון וגררתי אותו על השולחן כי נמאס לי מהשקרים שלו. הוא היה כזה כלומניק שהסוהרים אמרו לי אחר כך, 'לא נשים אותך בבידוד, גם אנחנו שונאים אותו'".

מה היה הדבר הכי קשה בכלא?

"הרציחות. כשאסירים טובחים באסירים אחרים והשומרים לא יכולים לעשות כלום חוץ מלטרוק את השערים ולבודד אותם עד שזה נגמר, אז אתה מבין שזה מקום בלי חוק. אנשים שיושבים במאסר עולם יכולים לעשות מה שהם רוצים כי לחוק אין מה לעשות להם. מה יקרה אם הם יהרגו מישהו? יהיו להם שני מאסרי עולם?”.

כלל 85

טוב להיות מלך, אבל אינך מעל החוק: התמד בדרך שבחרת בה

"לפני שפרסמו את הספרים שלי, לא ידעתי מה אני עומד לעשות עם החיים שלי", הוא מספר, "המשפחה עזרה לי קצת וגרתי בדירת חדר. אכלתי משולש פיצה לארוחת ערב כי זה מה שיכולתי להרשות לעצמי. לפני שנתפסתי הייתי נוסע במרצדס חדשה עם שעון של 4,000 דולר על היד ו־8,000–9,000 דולר בכיס כל הזמן. אבל אמרתי לעצמי: אני אתמיד בדרך שבה בחרתי ולא משנה מה. גם אם אני אצטרך לגור בארגז קרטון".

ניסו לפתות אותך לחזור למאפיה?

"בטח, בכל פעם שנתקלתי במישהו הציעו לי לחזור. בכיר במאפיה שהכרתי הציע לי עבודת 'נוֹ־שוֹ', כלומר אתה מקבל משכורת בלי להגיע לעבודה".

למה הציעו לך כזה דבר?

"כי ישבתי את כל הזמן הזה ואף פעם לא זימרתי. אבל אמרתי לא תודה. לא רציתי לעשות שום דבר לא חוקי ולא רציתי שום קשר איתו. זה יכול היה להיות מפתה, אבל לא בשבילי. איך יכולתי לעשות כל מה שעשיתי - לקרוא בתורה, להתפלל, להתרחק מהפשע, לכתוב ספרים - ובינתיים לקבל כסף על ג'וב במאפיה? זה יהיה ניגוד מוחלט".

איך הגיבו כששמעו שאתה עבריין לשעבר?

"אנשים לא רוצים שום קשר עם אסירים משוחררים, ולכן קל להרבה חבר'ה לחזור למאפיה, כי החברה הרגילה מנדה אותם, אבל ברחוב, בתת־תרבות, אתה גיבור - כי ישבת בכלא ולא הלשנת על החברים שלך. באיזה עולם אתה מעדיף להיות, העולם שמעריץ אותך או העולם שאומר עליך שאתה בטלן או חיה? זה לא קל. הייתי צריך להיאבק כדי לקבל את הכבוד מהעולם הזה. וזה קורה לאט, גם אחרי שני ספרים. הייתי באירועים ספרותיים וסופרים ששמעו שם איזה סופר אני הפנו לי את הגב. אבל למי אכפת? זו בעיה שלהם, לא שלי".

אתה בקשר עם מישהו מתקופת המאפיה?

"לא. אין לי שום דבר במשותף איתם. אני רוצה לדבר על שייקספיר והם ירצו לדבר על ההוא שהם ירו בו בשבוע שעבר".

פרנטה. רוצה לדבר על שייקספיר פרנטה. רוצה לדבר על שייקספיר פרנטה. רוצה לדבר על שייקספיר

 

כלל 86

בחורים כמונו, בחורים כמותם: דבוק במה שאתה מכיר

הזכויות לתרגום "כללי מאפיה" כבר נרכשו על ידי הוצאות בגרמניה, איטליה, צרפת, סין, טייוואן, בולגריה, ברזיל והולנד. אבל פרנטה, בהתלהבות של יהודי מסור, אומר: "יותר מכל דבר הייתי רוצה לראות אותו בעברית".

הוא גם רוצה לבקר בישראל ויודע לדקלם בעל פה פרקים היסטוריים, הצהרת בלפור, בן־גוריון - כל הבלגן. “אלנבי היה הגנרל הראשון ששחרר את דמשק וכבש את ישראל, במלחמת העולם הראשונה", הוא מרצה. “לא נכון", אני מתקנת אותו, “אני מישראל. אלנבי זה רחוב עם אוטובוסים ופיח".

אני מנסה להבין מה לעזאזל עבר בראש של הבחור הזה, שגדל בבית קתולי ולהורים לא דתיים, כשהחליט להיוולד מחדש דווקא כיהודי שומר מסורת. “הגעתי לזה מתוך היגיון, לא מאיזו התגלות רוחנית", הוא אומר, "עשיתי דברים רעים ונענשתי. הרגשתי שכוח עליון מעניש אותי.

"מתוך אמונה שיש אל אחד - אני לא יודע אם אני מאמין בזה באופן מהותי או כי ככה לימדו אותי - הבנתי שמתוך שלוש הדתות המונותאיסטיות היהדות היתה קודם ושתי הדתות האחרות פשוט שינו אותה קצת. אמרתי: 'היי, חכו שנייה, אם אלוהים נתן את הספר הזה ליהודים, האם אני אמור להאמין שאלוהים טעה ודפק הכל ונתן את זה לאנשים הלא נכונים?'".

הרבנים בבתי הכלא לא לקחו אותו ברצינות בהתחלה. "יהודים לא מחפשים אנשים חדשים, ובטח לא אסירים", הוא אומר, "הלכתי לרב והוא אמר לי: 'אם אתה מחפש רוגלעך בשבת בבוקר אתה יכול לשכוח מזה'. אמרתי לו: 'אני לא מחפש צ'ופרים, אני רוצה לדבר על התורה של קפלן, על רש"י, על הרמב"ם'. והוא אמר: 'מה? אתה אמיתי?'. הייתי הולך אליו שוב ושוב. בכל כלא שהייתי בו התקרבתי לרב, הייתי צריך להוכיח להם שאני רציני".

זה בטח לא הצעד הכי חכם, להיות יהודי בכלא.

"כן, אף אחד לא רוצה להצטרף ליהודים בכלא. זו הקבוצה הכי חלשה. הישראלים בכלא דווקא קשוחים, אלה אנשים שרגילים להגן על המדינה שלהם והיו במלחמות ובפיגועים. אבל היהודים האמריקאים הם לרוב ברוקר מוול סטריט או איזה כירופרקט שהעלים מס. זו לא בדיוק הקבוצה שתגן עליך. אז רוב הזמן אני הייתי זה שהגן עליהם. באחד מבתי הכלא היה איזה ילדון יהודי שבא אליי ואמר לי שכשהוא קם בבוקר אסיר גבוה ושרירי, שהיה ידוע בזה שהוא פעיל מינית עם אסירים אחרים, עמד לידו ושפשף לו את הרגל. ידעתי שאין מי שיעזור לו אז עזרתי לו. ניגשתי לבחור ואמרתי לו: 'בפעם הבאה שאתה מתקרב אליו אני מאכיל אותך בביצים שלך'. אני מאמין שאלוהים היה טוב אליי בגלל דברים כאלה".

הוא מדבר הרבה על "מצוות", אבל גם אומר ש"אתה לא ממש יכול לעשות מעשים טובים בכלא. זה קשה, אנשים בכלא תופסים אדיבות כחולשה. ידעתי שאני רוצה להיות טוב, ולפעמים הייתי צריך להעמיד פנים שאני רע כדי לשרוד. אם מישהו היה אומר לי: 'היי זבל, תן את הטלפון כשאתה מסיים', הייתי אומר לו: 'למי אתה קורא זבל יא מזדיין, אני אתלוש לך את הלב המזדיין'. אחר כך הייתי חוזר לתא שלי, ואם הצלחתי לצאת מזה רק בהעמדת פנים הייתי אומר: 'ברוּק השם'".

כבר שמונה שנים הוא בחוץ, מקפיד על מצוות ומנהל חיים כמעט אורתודוקסיים, במונחים אמריקאיים, וכבר די ברור שהוא לא בעסק בשביל הרוגלעך. אפילו ארוסתו התגיירה בעקבותיו. "כשהייתי במאפיה חיינו לפי קוד. כשנעשיתי יהודי בעצם החלפתי את הקוד שלי", הוא אומר, "זה קוד מוסרי יותר, אבל זה אותו הדבר. אתה עדיין צריך לציית לחוקים - אלא שעכשיו זה לא הדון או הבוס שאומר לך מה לעשות, אלא הבוס הגדול".

כלל 3

למה המאפיונרים בעיתונים כל כך מבוגרים? אהוב מה שאתה עושה ולא תעבוד יום בחייך

פרנטה הוא היום סופר במשרה מלאה, להוט כל כולו אחר קריאה וכתיבה, ומשלים הכנסה בייעוץ עסקי. הוא מספר שהוא "נמצא עכשיו בקיק של היסטוריה רומית" ובמקביל קורא ספרים של מישל דה מונטן ואת פרשנות התורה של הפילוסוף מילו מאלכסנדרייה. הוא גם משכתב את הרומן הראשון שלו, בתקווה שיום אחד יראה אור. הוא מספר שזה בדיוק אותו הלהט שבימים ההם היה לו לחיי הפשע.

מה אהבת בחיים האלה?

"אהבתי את תחושת האחווה. האמנתי בזה, זה נתן לי משמעות. היית שם בשביל החברים שלך והם היו שם בשבילך, אם מישהו היה מתקשר אליי בשלוש בבוקר הייתי בא".

היית רע?

"עשיתי דברים רעים, אבל אף פעם לא הייתי אדם רע, אני לא יודע איך להסביר את זה, כי זה ניגוד, אבל הייתי טוב למשפחה שלי, לחברים שלי. לא הבנתי שאתה צריך להיות טוב גם לאנשים שאתה לא מכיר. זה החלק הקשה, כולם בעולם צריכים ללמוד את הלקח הזה. כמה אנשים דופקים אחרים בעסקים ואחר כך הולכים הביתה לאשה והילדים? קל להיות טוב לאשתך ולילדים כי הם גרים איתך, הם חלק ממך, החלק הקשה הוא להיות טוב לזרים".

גדלת בקרב פושעים?

"לא. ההורים שלי לא היו משכילים, אבל הם לימדו אותי להיות טוב, מנומס, לא לפגוע באנשים. הם מעולם לא פגעו באף אחד, אני הייתי הרע הראשון, המשפחה של אמא שלי היו נוכלים אבל לא היא. אולי זו הסיבה שהצלחתי להשתנות אחרי כל כך הרבה שנים, כי היה לי בסיס".

אז לא היו פושעים סביבך?

"לא במשפחה, אבל בשכונה היו הרבה פושעים, והערצנו אותם. אני לא מדבר על אנשים שגונבים לזקנה את הארנק. אלה היו פושעים מאורגנים שהיו טובים לשכונה. הבחור הזה שאם מישהו פרץ לבית ברחוב שלו הוא היה רץ אחריו ושובר לו את הרגליים - זה היה בחור טוב בשבילנו. הם נסעו במכוניות יפות, לבשו בגדים יפים, יצאו לחופשות, היו להם את הבתים הכי יפים ברחוב - רצית להיות כמותם".

ההורים שלך ידעו מה אתה עושה?

"אמא שלי לא ידעה. אבל היא קלטה, כי לא עבדתי והיה לי כסף. היא היתה אומרת: 'אני ואבא אף פעם לא גנבנו, אל תבייש אותנו'. ואני הייתי משקר ואומר: 'אני לא עושה כלום'. אני מרגיש כל כך רע, חלק מהסיבה שהשתניתי היא בשבילה, רציתי לכבד אותה כי הרגשתי שביישתי אותה כשהיתה בחיים. היא בחיים לא קראה ספר, ולהיות אמא לבן שהוא סופר - היא יכולה היתה להיות כל כך גאה עכשיו".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

34 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

32.
עולם המאפיה כפי שנראה בסרטי הסנדק הוא בבואה מציאותית ל
עולם הפוליטיקה הבינלאומי. כל פעם שה- G8 מתכנס אני רואה בנשיא ארצות הברית את ה- KAPO DE TUTI KAPI - בוס כל הבוסים. ושאר ראשי המדינות כראשי משפחות הפשע. ראשי "המאפיה" האלה, מתכנסים לדון בחלוקת "השלל" העולמי של אוצרות הטבע והכלכלה ביניהן ויוצאות למלחמות מטעמים כלכליים כמו שליטה על עתודות הנפט בעולם במסווה או בסיוע מטרה נעלה כמו שמירה על העולם החופשי. כנ"ל האלפיון העליון אשר סוחטות ומגייסות פוליטיקאים באמצעות לוביסטים בכנסת לצורך הטיית החוקים לצורכי התעשרותם תוך מתן שוחד פוליטי וכספי לפוליטיקאים חסרי מוסר. ואנחנו, העם הפשוט מוצא עצמו גר באוהלים בשדרות רוטשילד כי הפוליטיקאים החליטו על הפרטה והעברת עתודות מדיניות לידי ידיים פרטיות אשר מעסיקים עבדים בשכר מינימום וללא תנאים סוציאליים. אני לא אתפלא אם מערכת העיתון לא תפרסם דברים אלה כי הדברים עשויים להתפרש כהסתה נגד בעלי ההון השולטים בעיתון ואם היא כן תפרסם זה כדי להראות שהם לא כאלה.
שבתאי  |  21.08.11
לכל התגובות