להמשיך למחות, כאילו אין טרור

אירועי הימים האחרונים, שעמדו בסימן ההסלמה הבטחונית בדרום, העירו רבים מאזרחי ישראל מחלום "הצדק החברתי" שאפיין את קיץ 2011 אל המציאות המזרח-תיכונית השחוקה והמייאשת. הכותרות מבשרות התקווה על מחאת האוהלים - שהדירו את שנתם של לא מעט פוליטיקאים, התחלפו באחת לכותרות שכה רצינו לשכוח - על צער, על שכול ועל מעגל אלימות שמסרב לגווע.

הקיץ הזה - שייצרב בתודעה הישראלית לעוד שנים ארוכות, נושא עימו בשורה חדשנית. לא עוד העניין המדיני-בטחוני עומד בראש סדר העדיפויות הלאומי של ישראל, אלא גם ובעיקר הזכות הבסיסית לקיום בכבוד.

אזרחים מצאו מכנה משותף והעזו להרים את ראשם ולמחות על שנים של עוול חברתי. זהו מלח הארץ - האזרחים ההגונים שמחזיקים את הכלכלה הישראלית, משלמים מסים ועושים מילואים שאמרו סוף סוף לההנהגה: "אנו תורמים – כעת תורכם". המילים הפשוטות הללו נאמרו בגאווה ובבטחון אחרי שנים של "דיכוי מחשבתי", שבהן הורגלנו לחשוב רק במושגי שלום ובטחון.

הפגנה בתל אביב | צילום: עופר צור

למרבה האכזבה, הדרישה הפשוטה והכה בסיסית ל"צדק חברתי" נפלה על אזניים ערלות של פוליטיקאים ציניים, שהופתעו מסוג המחאה ומעוצמתה. לא עוד דיון סביב השטחים וההתנחלויות, אלא רצון לגיבוש סדר יום חברתי-כלכלי מובהק. מאז קום המדינה רוב מערכות הבחירות נסובו על נושאי הבטחון - זו השפה שבה הפוליטיקאים יודעים לדבר: להציג אופק מדיני או לחילופין להתריע ולהפחיד מפני סכנת השלום. זה לא דורש מחשבה רבה או יצירתיות, זה בעיקר שחור או לבן.

אך פתאום קם אדם ומחליט שהוא עם – ודורש מנבחרי הציבור להתחיל לעשות את מלאכתם - לעבוד! העם דורש ממנהיגיו: שרתו אותנו, שברו את ראשכם למציאת פתרונות והביאו לנו נוסחא לחיים שפויים יותר כאן. המוחים לא מבקשים בית בקיסריה או במגדלי אקירוב, אלא אפשרות לדיור הוגן ובר השגה. לא בכדי ראינו את הפוליטיקאים שלנו נלחצים, מזיעים, מגמגמים.

המחשבה כי מערכת הבחירות הבאה תהיה על אג'נדה חברתית-כלכלית מעוררת בהם את מנגנון הפחד והחשש מזעם הבוחרים. תמיד קל יותר עבור פוליטיקאי ללבוש את ג'קט העור, לרדת לשטח ולשדר פוזה ביטחוניסטית. זה "סקסי" יותר ומצטלם היטב. זה בטוח קל יותר מאשר לשבת בחדר אחד עם שמולי, ליף וחבריהם, הדור הצעיר והמשכיל שיודע להטיל ספק ולדרוש תוצאות.

הרוח המיוחדת שבה ישראל מתהדרת הקיץ - של ערבות הדדית והגינות - תישאר פה עוד זמן רב, למרות שלא מעט כבר הספידו אותה. גם אם אוהלי המחאה יתחלפו באוהלי מלחמה – להט המחאה לא ישכך. בהשאלה לדברי יצחק רבין ז"ל, העם ימשיך למחות כאילו אין טרור, וימשיך להילחם בטרור כאילו אין מחאה. יש לטפל במחאה החברתית בד בבד עם הלחימה בטרור. הטרור אינו מקנה לפולטיקאים פסק זמן מהמחאה, להיפך - מנהיגי המדינה חייבים להפנים שבלי טיפול במצוקות העם לא יהיה פה לא שלום ולא בטחון.