אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"כשצריך לבדוק 30 ילדים במיון - לא תמיד יש זמן להיות יסודי" צילום: מיקי אלון

"כשצריך לבדוק 30 ילדים במיון - לא תמיד יש זמן להיות יסודי"

המתמחה יותם אלמגור במונולוג מיוחד ל"כלכליסט": "אני אוהב את האתגר, אבל נמאס לי לחרוג ממסגרת האשראי למרות שעבדתי 350 שעות החודש"

24.08.2011, 12:24 | יותם אלמגור

לקומה 6 אני מגיע מדי יום ב־7:40 ונכנס למסדרון שמוביל לפגייה בשעה הנקובה. קשה לי לומר מה בדיוק באותו מסדרון מעלה בי בכל בוקר את אותן התחושות - אולי זה החלון העגול שנטוע בקיר או התמונות של פו הדב - אבל בכל בוקר עולה בי שוב אותה תחושה של חוסר שלמות. חצי ממני יודע את האמת וחצי ממני מרגיש את החשק.

האמת היא שאני אוהב להיות רופא. אני אוהב את האתגר המתמשך בכל רגע; אני אוהב את המבט המלא בהכרת תודה של הורים לאחר שבדקתי ביסודיות את ילדם — ובעיקר לאחר שהתייחסתי למה שהיה להם לומר; אני אוהב את הילדים עצמם; אני אוהב את העבודה עם האחיות; ואת האדרנלין המזקק את המחשבה במצבי חירום.

במיוחד אני אוהב לעטוף את התינוקות בחדר הלידה בחיתול בד לאחר סיום הבדיקה (בעיקר כשמצליח לי, ובסוף מתקבלת פקעת לבנה, מקופלת למשעי ומהודקת היטב עם פרצוף ורוד ורגוע מבצבץ בקצה). למעשה, אני באמת אוהב כמעט כל אספקט של העבודה כרופא מתמחה בבית חולים.

 

רופאים מבית חולים שיבא בתל השומר חותמים על התפטרות על תנאי , צילום: שאול גולן רופאים מבית חולים שיבא בתל השומר חותמים על התפטרות על תנאי | צילום: שאול גולן רופאים מבית חולים שיבא בתל השומר חותמים על התפטרות על תנאי , צילום: שאול גולן

רק הכמות מוגזמת. יש גבול לכמות האתגרים שבן אדם אחד צריך. וכשצריך לבדוק 30 ילדים בזה אחר זה בחדר מיון, לא תמיד יש זמן להיות יסודי (ולא תמיד גם כוח). לכן, המבטים של ההורים מלאים לפעמים בדברים שאינם בדיוק הכרת תודה. אחרי 20 שעות עבודה, מבלי שיש זמן לאכול ארוחת צהריים, אין סבלנות לאף ילד. שום כמות של אדרנלין כבר לא מזקקת את המחשבה המעורפלת. אחרי 26 שעות, כשחוזרים הביתה, לפעמים אין סבלנות אפילו לילדים שלך עצמך.

מתחשק לי לחזור להייטק

זה מה שמוביל אותי לחשק. עמוק בלב, אם אני באמת מרשה לעצמי להודות בכך, מה שמתחשק לי זה שיפטרו אותי. אני הרי יודע מה מצופה ממני: לא לוותר, לשרוד את ההתמחות, לבלוע את הרוק, לקחת אוויר ולהמשיך קדימה. ההתמחות, הרי, היא תקופה חולפת. אבל מה שבאמת מתחשק לי זה לחזור להייטק: לקום ב־7:00 עם הילדים, לקחת אחד מהם לגן ולנסוע למשרד (ברכב של החברה כמובן), להתחיל את הבוקר עם קפה וקרואסון, לעבוד מול מחשב, לקבוע פגישות, לטוס לפחות פעם בחודש לחו"ל.

אחרי הצהריים לעבור בדרך בסופר, ולא להתלבט אם אפשר לקנות סלמון מעושן או לעשות סקר מחירים על כל חבילת במבה. אולי לקנות איזו חולצה, בלי לחשוב אם צריך לחכות לחודש הבא כי המינוס מגרד את מסגרת האשראי. לנסוע פעמיים בשנה לנופש עם המשפחה ובכל שבת לטיול. זה לא תלוש מהמציאות: ככה חייתי לפני שהייתי רופא, תוך כדי הלימודים.

נכון, בחיים האלה של ההייטק היה חסר לי משהו, ואני יודע שיהיה חסר לי אותו הדבר גם עכשיו. משהו שעכשיו בתור רופא יש לי מעל ומעבר, אבל אם החיים הם איזון בין מה שאתה יודע שנכון למה שאתה מרגיש שצריך — מתי מגיע הרגע שבו המשמעות שאתה מקבל מהעשייה, גדולה ככל שתהיה, כבר לא שווה את המחיר?

כשאני צועק על הילד שלי בן ה־6 למרות שלא עשה כלום, רק מפני שלא ישנתי 30 שעות ואין לי סבלנות? כשאבא עצבני במיון צועק עליי כאילו זו אשמתי שהוא מחכה 4 שעות לבדיקה של רופא עיניים? כשאני מקבל טלפון מהבנק שמודיע לי שחרגתי ממסגרת האשראי למרות שעבדתי 350 שעות החודש? כשאני שואל בנחת זוג הורים מסכנים שבאו ב־4:00 לפנות בוקר למיון "מה קרה לילד", אבל בעצם מתכוון בלב ל"מה לכל הרוחות היה מספיק חשוב בשביל לבוא למיון דווקא עכשיו"?

או כשאני מוצא את עצמי בסוף משמרת לילה ממוטט, מקיא ומיובש, עם עירוי נוזלים על המיטה בחדר התורנים, מפני שלא היה מי שיחליף אותי כשהייתי חולה? כל הדברים האלו קרו לי, וכולם יותר מפעם אחת. חלקם עניין שבשגרה.

מתקרב לנקודת השבירה

אני אולי נשאר בהתמחות מהסיבות הנכונות, אבל אני לא חייב כלום לאף אחד - לא לחולים, לא למנכ"ל משרד הבריאות פרופ' רוני גמזו, שתקף לפני כשבועיים את המתמחים שהגישו מכתבי התפטרות באמירה: "הגזמתם, זו אינה לקיחת אחריות, אלא הסרת אחריות", ודרש ממנהלי בתי החולים את מכתבי ההתפטרות כדי שיוכל לעקוב אחר שמות המתפטרים. אני לא חייב להיות רופא, ותאמינו לי שאתם לא רוצים שיטפלו בכם אנשים רק כי הם חייבים.

אני קרוב, קרוב מאוד לנקודה הזו, שבה זה כבר לא שווה את זה. אני עוד לא לגמרי שם, ולכן לא עזבתי עד עכשיו, אבל כצעד מחאה בהחלט היה נראה לי ראוי להתפטר במצב הנוכחי של מערכת הבריאות. אז עוד לא עזבתי, אבל דע לך, פרופ' גמזו, שאני לא מושך את מכתב ההתפטרות שלי עד שארגיש שמישהו מבין שהגיע הזמן לעשות שינוי.

אם תקבל את התפטרותי, אני ממש לא בטוח שאשוב להתמחות. רצית את שמות המתמחים שחתמו על מכתב ההתפטרות? אז בבקשה, הנה שלי: יותם אלמגור, מתמחה ברפואת ילדים, הדסה עין־כרם.

למען ההגינות, אוסיף כי מהתינוקות בחדר הלידה עדיין לא נמאס לי. הם חמודים בכל מצב.

תגיות

81 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

81.
מחזקת את ידיכם
יותם, עדיין זכורה לי בנוסטלגיה תקופת הלימודים איתך בקורס לפסיכומטרי. אדם ומורה חכם ורגיש כמוך- די היה לי ברור כבר אז שתפנה לרפואת ילדים. מאחלת הצלחה במאבק הצודק שלכם- הרופאים, במיוחד לאור הכשלון והאכזבה הצורבים במאבקנו- העוסי"ם. לחיי המקצועות הטיפוליים, אשר למרות תנאי העבדות אשר העובדים זוכים להם, ממלאים את ליבנו בכל יום מחדש בסיפוק ובהתרגשות ולאלו- אין מחיר. התשובה לתנאים הנוראיים היא חתירה מהירה לקליניקה פרטית- בכל מקצוע אפשרי. אין דרך אחרת להתפרנס פה. ארץ אוכלת עובדיה.
נטע  |  17.09.11
79.
אולי גם תילחמו באותה עוצמה כדי לסגור את בית החיות של הדסה
מעריכה אני את המאבק שלכם בשיפור תנאי העבודה שלכם. גם לי לא בא לקבל אבחנה מרופא שלא ישן ולא אכל והוא עייף מדי, זה מסוכן והחולים עלולים לשלם כאן את המחיר. הטקסט שכתבת מרשים, יש לך כישרון ואם כי איני מכירה אותך, הייתי שמחה להיות פציינטית. רק משהו אחד צורם לי, מאד, למה אתם לא יכולים להשקיע קצת מהאנרגיה העצומה שהשקעתם לשיפור התנאים שלכם, גם כדי להציל כמה כמה בעלי חיים מסכנים שנמצאים אצלכם בבית החיות, לצמצם את מספרם, לשפר גם את התנאים הקטסטרופלים שלהם ולנסות לצמצם ניסויים בבעלי חיים שחלקם הגדול מיותר לחלוטין? אולי גם תילחמו באותה עוצמה כדי לסגור את בית החיות של הדסה.
רחל  |  25.08.11
לכל התגובות