תיאוריית הקשר: תורת המחירים

ועדת חייק צפויה להגיש את מסקנותיה בחודשים הקרובים ולהכריע אם יש עוד צורך לפקח על תעריפי בזק ובמידה שכן - אם לקבוע תעריפי מינימום, מקסימום או תעריפים מדויקים. כיום נקבעים תעריפי בזק בתחום הטלפוניה באופן מדויק - תוך ציון המחיר הסופי לצרכן - ולחברה מותר לסטות מהם רק לאחר שהיא מגדירה "מבצע" מוגבל בזמן ובקהל יעד ובאישור משרד התקשורת למהלך.

שיטת העלות מול שיטת המחיר לצרכן

אלא שקביעת תעריפי חברת תקשורת בידי הרגולטור אינה פשוטה, ובשבועות האחרונים מתנהל דיון סוער לגבי השיטה שבה ייקבעו התעריפים. שתי שיטות עיקריות משמשות את הרגולטור לעניין זה: בשיטת ה־Cost Plus ("עלות") נבדקות עלויות החברה לאספקת השירות מטעמה, ולהן מתווסף רווח סביר. בשיטת ה־Retail Minus ("מחיר לצרכן"), הרגולטור מתחיל מהתעריף הנוכחי לצרכן, וחותך ממנו שיעור מסוים.

דמיינו כי יתברר שהעלות לבזק עבור התקנת ואחזקת קו טלפון הנה 10 שקלים בחודש בלבד, בעוד שמחירו הרשמי כעת הוא כ־53 שקלים. לפי שיטת העלות, עשוי התעריף החדש שיקבע הרגולטור לעמוד על 12–13 שקלים המבטאים רווח של 20%–30%. לפי שיטת המחיר לצרכן, עשוי התעריף לעמוד על 40 שקלים, המבטאים "הנחה" של יותר מ־20%. דו"חותיה של בזק, המציגים במגזר הקווי EBITDA (רווח תפעולי בניכוי הוצאות ריבית, מס ופחת) של 40%–50%, מוכיחים כי עלויות החברה נמוכות משמעותית מתמחור השירותים.

לצורך קביעת תעריפי בזק, ועדת חייק נעזרת בחברת הייעוץ הבריטית Frontier Economics, האמורה לתמחר כל רכיב ברשתות התקשורת ולספק מספר המגלם את העלות הכוללת של כל שירות. מידע זה יאפשר לוועדה לקבוע את התעריפים לפי שיטת העלות. אלא שהחברה הבריטית טרם סיימה את עבודתה, ולפיכך שוקלים בוועדה ליישם פתרון ביניים - קביעת תעריפי בזק באופן מיידי על פי שיטת המחיר לצרכן, ובהמשך עדכונם באמצעות Frontier לתעריפים נמוכים יותר לפי שיטת העלות.

האניגמה הגדולה של "המחיר הממוצע"

נראה כי מדובר בפתרון הגיוני וסביר, אלמלא היה מתבסס על נעלם גדול: מהם המחירים לצרכן? כל צרכן ישראלי יודע שלא ניתן לגלות מהו "מחיר ממוצע" או "מחיר סביר". לקוח חדש לא ישלם מחיר של לקוח ותיק, ולקוח המאיים בהתנתקות לא ישלם מחיר של לקוח שאינו טורח לבדוק את החשבונית החודשית שלו. ואם לא די בכך, לקראת הפחתת קנסות היציאה בנובמבר, החברות צפויות לנסות למנוע נטישת לקוחות באמצעות תעלולי תמחור בשוק התקשורת והטלוויזיה. המסקנה היא כי לא ניתן לדעת מהו המחיר הסופי לצרכן, אלא אם שואלים את בזק, שכמובן אינה גורם ניטרלי במקרה זה.

רק לפני כמה חודשים התברר כי אישורים שנתן משרד התקשורת לבזק אפשרו לה למכור לצרכן הסופי חיבורי אינטרנט במחירים זולים יותר מאלו שהציעה לספקיות האינטרנט עצמן. משרד התקשורת אינו מסוגל לפקח על המחירים ולאכוף אותם, פשוט כיוון שאין ביכולתו לאסוף את המידע הזה לאורך זמן. עובדה זו מקשה עוד יותר על ועדת חייק לנקוט גם את פתרון הביניים שעומד לרשותה בנושא תעריפי בזק.