בנקאים חסרי גבולות

בשיאו של המשבר הכלכלי של 2009-2008 נראה היה שהבנקים המערביים יקפלו את אחזקותיהם הגלובליות ויעזבו לשוקי הבית שלהם, כך שעולם הבנקאות יהפוך למפוצל ומוגבל יותר בתוך קווי המתאר הלאומיים. אולם דו"ח חדש של מחלקת המחקר של דויטשה בנק חושף כי העסקים חוצי הגבולות של הבנקים - יהיה זה באמצעות סניפים ישירים או באמצעות חברות־בנות - התייצבו באופן ניכר מאז.

במהלך המשבר ירדה פעילות הבנקים באופן בולט בתחומים שבהם זורם הון רב במיוחד, כגון תחום ההלוואות המסורתיות למגזר הפרטי. ההשפעה של כך באה לידי ביטוי בעיקר בירידה בהלוואות לחברות לא־פיננסיות, זאת בשעה שתחום ההלוואות למשקי בית - תחום בעל רמת בינלאומיות נמוכה יותר - נותר יציב יותר.

ניתן להסביר ירידה זו בחלקה בעלייה של אחזקות חוב ציבורי זר ביחס לחוב הפרטי. גם קודם למשבר נחשבו הבנקים לקניינים מרכזיים בשוק האג"ח הממשלתיות הזרות (חוב ציבורי), אך הם אף הגבירו את הרכישות הללו בין 2008 ל-2009, בשיאו של המשבר. אולם עם פרוץ המשבר בגוש היורו ב-2010 ירד התיאבון של הבנקים לחוב ציבורי באופן דרסטי.

למרות המהמורה הזו, נוכחותם של בנקים בשווקים זרים כיום עדיין גדולה יותר מאשר היתה כמה שנים קודם לכן. סיבה אחת לכך היא שצמיחה בהכנסות הולכת בדרך כלל יד ביד עם צמיחה בתנאים המאקרו־כלכליים - צמיחה כמו זו שניתן למצוא בשווקים המתעוררים יותר מאשר בכלכלות המערביות שבהן יושבים אותם בנקים. בנוסף, רמות החוב הציבורי והפרטי נוטות להיות נמוכות יותר בשווקים המתעוררים.

בו בזמן, מוסדות מגוונים מבחינה גיאוגרפית הציגו ביצועים מרשימים אפילו בתקופת המשבר הגלובלי האחרון, מהטעם הפשוט שהם פחות פגיעים לטלטלות והידרדרות כלכלית באזורים מוגדרים. בהתחשב בכך, הקצב של ההתפשטות הבינלאומית של הבנקים היה מהיר ביותר. רק ב־2001 רשמו 20 הבנקים הגדולים ביותר באירופה מחצית מהכנסותיהם בשוקי הבית. ב־2010 כבר עמד נתח זה על 42% - ירידה מדהימה שהופסקה לרגע קט בעקבות המשבר הגלובלי.

מעניין לראות כי יעדי השקעות החוץ של רוב הבנקים הגדולים באירופה היו מדינות אחרות ביבשת, בניגוד לחלקים אחרים בעולם, מה שהעלה את תרומתה של אירופה להכנסות המערכת הבנקאית הגלובלית מ־20% לפני עשור ל־30% בעשור הנוכחי. אז נכון שההכנסות מאסיה עלו בשיעור גבוה, אולם הן התקזזו עם הירידה בפעילות בצפון אמריקה.

בסך הכל ניתן להעריך שהצפי עבור המערכת הבנקאית הבינלאומית הפך לחיובי, אך הרגולציה עלולה להפוך מגמה זו על פיה. נכון שיש להפנות מבט להיבטי הפיקוח על המערכת הבינלאומית, אך אסור להגיע למצב שבו רגולציה תיצור תשתית־טלאים של תקנות שיקבעו במקומה את התנופה. דוגמה לכך הן מדינות שמטילות איסור גורף של כניסת בנקים זרים לשטחן. חייבים להבין שההצלחה של מערכת הבנקאות הפנים־אירופית התאפשרה רק הודות להסרתן של מגבלות מסוג אלה שהיו קיימות שם.

בהנחה שישכילו לא לעשות את הטעויות הללו, אני מאמין שנוכחותם של בנקים מערביים בשווקים המתעוררים תלך ותגבר, בשעה שהבנקים המקומיים של אותן המדינות יתחילו לפזול החוצה לאזורים חדשים. אם כך אכן יהיה, גם המערכת הבנקאית תתגלה כמערכת שהיטיבה עם עצמה ועם לקוחותיה על ידי כך שהיא פרשה את שלוחותיה באופן בינלאומי ככל שרק ניתן היה להגיע.

הכותב הוא אנליסט בנקאות במחלקת המחקר של דויטשה בנק. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד ל"כלכליסט"