צילום: אסף עברון
אבי ניסה ללמד אותי שכסף זה לא הכל ואמר: "גם העשירים סובלים, אבל בנוחיות"
ליאור רייטבלט, מנכ"ל סופר־פארם: "אהבתי לבלות בחדר העבודה של אבי. זה היה עולם ומלואו. היה שם מדף של שתייה חריפה, הצצתי בכרטיסים הרפואיים"
נולדתי בתל אביב ליהודה ודינה, דוקטור ואשת דוקטור. אבי היה איש שקט, בעל חוש הומור חריף ומתח פנימי גבוה, שהתבטא בעישון אינטנסיבי. אמי היתה חזקה ופיקחית, ומטופחת מאוד.
"זה היה בית מאוד מחושבן מבחינת החיסכון. היה עיקרון שלא הולכים למסעדות, והפינוק היה ללכת בשבת לשוק בצלאל לאכול פלאפל. כאשר הסתכלתי על חברים שלי שלא חיו כך, אבי ניסה ללמד אותי שכסף זה לא הכל, ואמר: 'גם העשירים סובלים, אבל בנוחיות'. אבל אני הבנתי מזה דווקא את המסר ההפוך, של כמה טוב זה שיש את הנוחיות.
"אני זוכר יום אחד בסוף שנות השישים, שהוריי שלחו אותי ואת אחותי הגדולה ענת לאסוף כסף לקניית מטוס פנטום לישראל. הם אמרו: 'למדינה קשה, תאספו כסף כדי לקנות פנטום למדינה', היה אז דיון ציבורי על כמה זה יקר - 4 מיליון דולר. אחותי ואני ירדנו למטה ופתחנו דוכן עם שלט שעליו כתבנו: 'תרומה לפנטום', ולא היינו לבד. לידנו היו עוד ילדים. אספנו כסף, והלכנו להפקיד אותו בבנק 'בשביל הפנטום'.
"אבי היה רופא כמו בספרים, כל פציינט ישב אצלו חצי שעה לפחות. היום הוא לא היה עומד בתקנים של אף קופת חולים. עד שתיים הוא עבד בבית חולים, ואז כשהגיע הביתה הוא ואמא הלכו לישון ואסור היה להפריע להם עד ארבע. לאחר מכן הוא היה מתחיל לקבל חולים באופן פרטי, והם ישבו אצלנו בהמתנה בהול. הרווח הגדול מבחינתי בעבודה של אבי היה שהוא שימש הרופא של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב. חברים תמיד באו אליי לראות טלוויזיה בסלון כשהשחקנים ממכבי היו צפויים להגיע לאבי, והייתי הולך לכל המשחקים של מכבי. מאז זה נכנס לדם שלי.
"בזמן שהוריי ישנו אהבתי לבלות בחדר העבודה של אבי. הייתי לוקח כיסא ומטפס כדי לחקור את החדר. זה היה עולם ומלואו. היה שם מדף של בקבוקי שתייה חריפה, מדף עם תרופות, לעתים הצצתי בכרטיסים הרפואיים. וכשבגרתי עברתי לתמונות היותר מעניינות בספרי הרפואה. לאבי היתה בחדר גם שידה של עטים שאהבתי מאוד, אבל אבא הזהיר: 'אל תיגע בעט הציפורן, היא מתרגלת ליד שכותבת בה'. תמיד עמדתי מול המגירה והתלבטתי אם לכתוב או לא לכתוב, פחדתי להרוס לאבי את הכתיבה. הוא הלך לעולמו בן 60, כשהייתי בן 25.
"אני זוכר פעם אחת שאמי לא נתנה לי ללכת לסרט בבית הספר ביום שישי בערב כי לא גמרתי את הסלט. זה היה טראומתי מבחינתי. חשבתי שהשארתי את העניין מאחוריי, אבל כשאני מוצא את עצמי אומר לבני יונתן שהוא לא יכול לראות טלוויזיה עד שלא יגמור את השניצל, אני מבין שאני עושה אותו הדבר. רק המרתי את הסרט בטלוויזיה".
13 תגובות לכתיבת תגובה