הון אנושי: תעביר את הסביצ'ה

תחילת המחאה החברתית, רוב בכירי המשק שפגשתי באירועים שבהם אני מסתובב אמרו שהם בעד המחאה. אחר כך גם כל חברי הכנסת שפגשתי תמכו במחאה. לא הבנתי מה קורה פה. אם כולם בעד המחאה, נגד מה היא בעצם? אבל באירוע שבו ביקרתי השבוע יצא המרצע מן השק. אנשי העסקים שבאו לחגוג חמש שנים למועדון גזיבו הודו שהם לא תומכים במחאה, ואפילו בזים לחלקים ממנה.

קחו לדוגמה את יוסי ויליגר, מבעלי ויליפוד, שאמר לי: "אני חושב שהמחאה הזאת חסרת טעם. יושבת שם קבוצת אנשים, וחוץ מלומר שהם רוצים אין להם מה להגיד ואין להם פתרונות קונקרטיים. הם מזכירים ילד שנכנס לחנות צעצועים ומבקש מאבא שלו שיקנה לו את כל החנות, גם אם אין לו כסף בארנק".

גזיבו הוא חלום של איש אחד בשם איציק חסון, שהגיע לחוף הרצליה כנער והקים שם אימפריה של מסעדות ומועדון שיט וגלישה. במועדון לומדים 'הבנים והבנות של' לגלוש על גלים, להשיט קיאקים ומפרשיות, ואיך לתפעל את היאכטה של ההורים בעתיד. "אני בניתי פה אימפריה של שיט לאליטה של האליטה", התגאה בפניי חסון. "אנחנו מסיימים עכשיו לבנות יאכטת קטמרן מפנקת, עם כל הפסיליטיז, ואני אשיט איתה את החבר'ה מהמועדון לשיט תענוגות בין איים אקסקלוסיביים ביוון".

אני מתפנה לפגוש את יקירי המקום, ענת ואורי עליזי. אורי, שעוסק בתחום ההומלנד סקיוריטי, מספר לי על עסקה בהודו שעומדת לקרום עור וגידים בימים אלה. אחר כך אנחנו נזכרים בימים העליזים של טאבה ובמלון אביה סונסטה. "איזה עולם זה היה", נזכר עליזי, "כל הבחורות הכי יפות היו שם, כל אנשי העסקים, השחקנים, הבוהמה. הכל התרכז שם. לא היית צריך לחפש כל הזמן את החבר'ה. לי היתה אז ספינת מנוע פרטית". אני שואל אותו מה דעתו על המחאה, והוא אומר: "עזוב, שום דבר לא ייצא מזה. אין לך למה להתאמץ, עוד חודש אנשים לא יזכרו שזה היה".

כן, החיים יכולים להיות מאוד נעימים עם כל מנות הדגים המתוחכמות והסביצ'ה למיניהם, שמתניידים לשולחנות העמוסים מכל טוב. כעבור רבע שעה המקום מתמלא בעשרות נשים חטובות ומנותחות, בעלות מחשופים שמהם מציץ חזה סינתטי בדרגת השיזוף הנכונה. בין היפות אפשר למצוא את מלכת היופי הנוכחית אלה רן, ולצדה יפות אחרות שנראה שבאו למצוא לעצמן בעל עשיר.

ניר שרצקי ושירה פרבר

אני רואה את ניר שרצקי, מנכ"ל משותף של איתוראן, ואת אשתו היפה גלית פרבר. הם כבר חיים את המודל של הדוגמנית ובן העשירים. המבוגר האחראי של הערב היה ללא ספק אריה זייף, שנמנה גם הוא עם חברי מועדון השיט. "תשמע, אסור בשום פנים ואופן לחבר'ה האלה מהאוהלים להכתיב פה את העניינים", הוא מסביר לי כשסיגר עבה תחוב בין שיניו. "אם יאפשרו להם לפתוח את התקציב הדו־שנתי אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב של יוון, אירלנד או איסלנד. ובמצב כזה הם עוד עלולים לבוא ולצעוק 'לחם עבודה!'. חוץ מזה מצב הכלכלה העולמית מסוכן מאין כמוהו. אני מריח מיתון".

לעומת זייף, איש העסקים דניאל יאמר, לשעבר הבעלים של מכבי נתניה, היה זחוח לחלוטין. "אצלי הכל בסדר", הוא חייך, "העיקר שאני בארץ. הייתי אמור להיות בחו"ל וברגע האחרון החלטתי להפתיע את אשתי ולהגיע הביתה בלי להגיד לה שאני בא". רציתי לומר לו שאצלנו במשפחה קוראים לזה 'בוחן פתע', אבל במקום זאת החלטתי לשוחח מעט עם שמעון מנחם, פעם המגן של מכבי נתניה והיום מנכ"ל חברת סקורפיו. "המצב שלנו היום לא מזהיר, אבל הפעם לא טיפסו עלינו כמו בעבר", הוא רומז לימים הסוערים שעברו על החברה לקראת הסדר האג"ח. "למרות זאת אנחנו מאוד מודאגים ממצב השוק, ואנשים מאוד בכירים אצלנו חוששים למשרותיהם".

דניאל יאמר ושמעון מנחם

בשלב מתקדם של הערב המסיבה התחממה וכולם התחילו לרקוד. ובאמת, אולי זה היה הדבר הנכון ביותר לעשות הערב, פשוט לרקוד. רגע לפני שעזבתי פגשתי את עופרה שמלצר, הבת של שלמה שמלצר. שאלתי אותה מה דעתה על מה שקורה ברוטשילד, והיא שאלה: "מה בדיוק קורה ברוטשילד?". הסברתי לה שיש מחאה, והיא שאלה: "איזו מחאה?". הסתכלתי עליה במבט לא מאמין, והיא ענתה: "אה, המחאה. עזוב אותי, אני לא קשורה לזה".