"המערכת בישראל פחות רגישה, אבל עדיין יש פחד"

אדמתי מרבה לבקר בישראל, ולעתים מבלה כאן את שנות השבתון שלה. בביקורה הקיץ נחתה היישר לתוך המחאה החברתית ואף ביקרה במאהל התל־אביבי. "מה שגדול במחאה הוא שהיא מזכירה לבעלי משרות ולרגולטורים מה תפקידם ולמי שייכים הכספים שהם מוציאים", היא אומרת. "בכל מיני תחומים אנשים נכנסים לבועות ונוצרים נתקים, ולכן הקול האותנטי שאומר 'אדוני, תעצור לרגע, תחשוב מה קורה פה ומה בעצם אתה אמור לעשות' הוא תזכורת חשובה, וטוב שזהו קול חזק. אני מקווה שיהיו מחאות כאלה גם בארצות הברית, בנושאים שאני עוסקת בהם".

הרבה מהביקורות על המחאה, כגון אלה שאומרות שהידוק הפיקוח על המשק יבריח ממנו את ההון הגלובלי, הן בעיני אדמתי לא יותר מניסיונות אִיומים. "אנשים נורא אוהבים לאיים", היא אומרת, "יש כל מיני טיעונים שהם מחוץ לעניין או סתם תירוצים. הכלכלה הישראלית יכולה ליצור דברים, בהייטק, בפטנטים חקלאיים, בכל מיני תחומים. וכשהכלכלה הישראלית יוצרת היא מוכרת. אני לא חוששת מזה".

עם זאת, אדמתי מפרידה בין העיסוק של המחאה בצדק חברתי לבין תחום עיסוקה שלה, העיוותים במערכת הבנקאית, גודלה המוגזם ומינופיה המסוכנים. אבל האם בהיבטים האלה מצבנו חמור כמו בארצות הברית? נראה שלא. "סטנלי פישר הוא נגיד טוב, אחד המוצלחים, והוא מבין את הדברים. וכאן כשלוקחים משכנתה הבנקים דורשים הון עצמי גבוה - 30% זה הון שלא נשמע כמותו בארצות הברית. אז הבנקים כאן פחות רגישים לשינוי במחירי הבתים, ועדיין יש פחד מירידה גדולה בשוק הנדל"ן. אתה שומע את הנגיד דואג לבנקים, חושש מירידה בשוק ובערך הנכסים שלהם. אבל הבנקים עדיין ממונפים, והאנשים שהם הלוו להם ממונפים".

האנשים הממונפים האלה הם כמובן הטייקונים, השולטים בקבוצות העסקיות הגדולות במשק. אבל אדמתי, בניגוד להלך הרוח הציבורי בישראל, לא ממהרת להפנות כלפיהם אצבע מאשימה. "כל צד צריך לשמור על האינטרסים שלו. משמעת השוק תעבוד רק אם המשקיעים יספגו את הסיכון גם בירידות, ואם יפקחו על השקעותיהם. מחזיקי האג"ח או בעלי המניות, מישהו צריך לאכוף את המשמעת. באג"חים אנשים מלווים לתאגידים בקלות רבה מדי - ואחר כך מתלוננים על תספורות. כל התפיסה שלפיה אנשים צריכים תשואה בטוחה, אין דבר כזה: תשואה וסיכון הולכים יחד. החוק הבסיסי של מימון הוא שיש קשר בין תשואה ממוצעת לרמת סיכון. אי אפשר שכל אחד ירצה שבסוף המדינה תשלם לו אג"ח. כשהמדינה מעורבת בשוק בדרכים לא בריאות זאת חלק מבעיית המינוף".

זאת עמדה מפתיעה: הזעם הציבורי בישראל מופנה כלפי מי שלוו, הטייקונים, ואת מפנה את החצים שלך כלפי הציבור שהלווה, ובעצם בעיקר המוסדיים.

"מי שמלווה בלי חשבון בשביל תשואה ולא שם לב לסיכון, טועה. אם נתתם לטייקונים הלוואות בזול, אתם יכולים להאשים אותם שהם לקחו והשקיעו במה שטוב בשבילם? הם התנהגו כמו שאתה היית נוהג במקומם. אז שבמערכת הזאת כל אחד יעשה את התפקיד שלו. זו בעצם תיאוריית הכלכלה החופשית".