דו"ח טכנולוגי: גם מצנח הזהב לא מנחם את קרול בארץ

הקללות לא הספיקו

כשקרול בארץ נכנסה לתפקידה, לפני כשנתיים ואחרי הגסיסה האיטית של החברה בימי ג'רי יאנג, היא נראתה כמו משב אוויר רענן. בסך הכל, לא כל יום יוצא לך לראות מנכ"לית שמעזה להשתמש בביטוי Fuck באותה תדירות שבה נתניהו משתמש במונח "שוק חופשי".

שנתיים חלפו, והשטיק הפך למייגע מהר מאוד. בארץ לא הצליחה להועיל ליאהו באיזושהי צורה: הספינה הגדולה הזאת, שהיא עדיין אחת מענקיות התוכן המשמעותיות ברשת, המשיכה להסתובב במעגלים ולאבד אנשים כשרוניים. ההישג היחיד של בארץ הוא מכירת מנוע החיפוש של יאהו למיקרוסופט והגעתה לעסקת פרסום עמה – וגם זה הישג שיתממש, אם בכלל, רק אחרי שהיא תפסיק את כהונתה.

אז עכשיו זה נגמר, עם שיחת שיחת טלפון קצרה מחבר המנהלים שבישרה לבארץ על פיטוריה. לא שבארץ היא הבעיה העיקרית של יאהו, אבל המנהלים כנראה נואשים מספיק כדי לחפש מישהו אחר, בתקווה שהוא יועיל יותר.

בארץ לא קיבלה את זה טוב. אז נכון, היא מרחפת מיאהו הלאה עם מצנח זהב של עד עשרה מיליון דולר, הרבה יותר ממה שהעובדים שפיטרה קיבלו, והוכחה נוספת שאין שום קשר בין ביצועי המנכ"ל ובין תגמולו.לפי CNN, תקבל בארץ 3 מיליון דולר במזומן, בונוס של עד שני מיליון דולר, ועוד 5.2 מיליון במניות.

אבל ההשפלה כאבה לה כנראה יותר. היא כתבה מייל ברוטלי אופייני, ובו הודיעה לעובדיה שהיא "כרגע פוטרה בטלפון". המהלך הזה, כרגיל אצלה, גרר הרמת גבות: "פיטורים" היא מילה גסה בקרב המנכ"לים, כמסתבר. לפי התרבות העסקית המקובלת, בארץ היתה צריכה לכתוב משהו כמו "עקב אי הסכמה, הוחלט לסיים את הקשר ברוח טובה", שזה בערך מה שכתבה יאהו בהודעה שלה. כמה אנשים כבר טענו שהאימייל האחרון של בארץ מהווה בעיטה אחרונה ביאהו, ושהוא יסב לה נזק – אם כי לא ברור, לי לפחות, איך בדיוק.

ספק, כאמור, אם פיטוריה של בארץ יועילו במשהו ליאהו – אם כי הם שימחו מאד את משקיעי החברה, שהעלו במהירות את מחיר המניה שלה בשישה אחוזים (זה בסדר, הוא יירד שוב). הבעיה, חושבים לא מעט אנשים, היא חבר המנהלים של יאהו, ויש כבר קריאות לבעוט גם אותם מהחברה.

ומעל לכל, כמו בבדיחה עבשה במיוחד, מרחף צילו של סטיב באלמר והחשד/חשש/תקווה שהוא ינסה שוב לרכוש את יאהו, כמו ב-2008 הטראומטית. עבדכם הנאמן מקווה מאוד שהוא לא ייאלץ לכתוב על הזדווגות דינוזאורים משמימה שכזאת. לזכותי ייאמר שאני לא לבד – גם ג'רי יאנג נגד. מצד שני, העובדה שג'רי יאנג שוב רלבנטי מטרידה כשלעצמה.

פארסת ארינגטון נמשכת 

 

מייקל ארינגטון לא מוותר בקלות על התפקיד שלו כעורך טק-קראנץ'. אז מה אם הוא שקוע עד חוטמו בניגודי אינטרסים, ועכשיו גם מנהל קרן להשקעה בחברות שהבלוג שלו צפוי לכתוב עליהן? הוא יצא שלשום בפוסט שחצני מהרגיל, שבו דרש ש-AOL – הבעלים התאגידיים של טק-קראנץ' – תעשה אחת משתיים: או תעניק לו עצמאות מערכתית, או שתמכור לו חזרה את טק-קראנץ'. איך הוא מתכוון לגייס את הכסף לרכישה החוזרת? כנראה באמצעות הקרן שהקים. דו!

AOL כבר הטביעה 25 מיליון דולר בטק-קראנץ', כך שלא סביר שהיא תוותר על הנכס כל כך מהר. ארינגטון רמז להתפטרות של כותבי טק-קראנץ' ולכך שהוא ייקח אותם איתו בפועל, ול-AOL נמאס מכל העסק מהר מאוד. CNN מצטטת מקורות ב-AOL שאומרים שארינגטון לא יגור בעיר הזאת יותר: לא כעורך או כותב בטק-קראנץ', לא כבעל תפקיד בקרן ההשקעות. הוא יצטרך לחפש ג'וב חדש.

כתב הטכנולוגיה הגרוע ביקום הנודע, מ.ג'י סיגלר, כבר ייבב שהקץ קרב. ויש לא מעט אנשים שחושבים שזה יהיה בעצם דבר טוב. טק-קראנץ' שימש בעולם ההייטק כמקבילה של מכבי תל אביב בכדורסל הישראלי: הוא חנק אותו. סטארט-אפים שהוא קידם צמחו, ועסקים שהוא לא אהב לא שרדו. הגיע הזמן למשהו חדש. ולאנימציה טיוואנית, כמובן.

עקבתם? יפה. עכשיו תסבירו

ממשלת ארה"ב מנהלת כעת תרגילי התחמקות מרהיבים בנסיון להמנע מפסיקה הגיונית לגמרי, שאומרת שהיא צריכה להסביר את הפעולות שלה לאזרחיה.

אחת הבעיות החמורות ביותר, מבחינת פרטיות, היא הקלות שבה אפשר לעקוב אחרי אנשים בהסתמך על מיקום מכשיר הסלולר שלהם. עד כה, בית משפט אחר בית משפט פסק שמעקב כזה איננו מצריך צו. הקלות שבמעקב מדאיגה מאד ארגוני זכויות אדם, וה-ACLU – ארגון זכויות האזרח בארה"ב – מנהל מאבק כדי לברר בכמה מקרים משתמשים תובעים תוך התבססות על הכלי הזה.

הממשל האמריקאי, כמובן, לא רוצה לספק את הפרטים. אבל בית משפט קבע לאחרונה שאף על פי שאי אפשר לדרוש מהתובעים לספק מידע על חקירות שעודן מתנהלות, הם בהחלט צריכים לתת הסברים לציבור על תיקים שכבר נסגרו. הממשלה, כמובן, צפויה לערער על ההחלטה הזאת, בעוד שמטרת ה-ACLU היא לברר מהו אחוז התיקים שבהם מתנהל מעקב סלולרי אחר חשוד – ובאילו סוגים של עבירות.

כל הרעיון של מעקב סלולרי התחיל מחשש מפני מתקפות טרור, אבל אנחנו יודעים עד כמה הרשויות נוטות לחבב רעיונות כאלה: בבריטניה, למשל, מועצה מקומית השתמשה במצלמות כדי לזהות אנשים שלא ניקו אחרי הכלבים שלהם.

אם יסתבר שהתובע הממוצע משתמש ביכולת של מעקב סלולרי כדי למצוא אנשים שמשליכים פסולת ברחוב, למשל, אז האמריקאי הממוצע צריך לדעת שכאשר הוא רוכש מכשיר סלולר, הוא מוותר על פרטיותו. מי יודע, אולי חלקם יחליטו לעשות משהו בנידון, כמו לפעול לשינוי החוק.

בלוגרים הם עם קשה

כמה מהמאפיינים הנפוצים של בלוגרים – כלומר, אלה מהם שמדובר בתחום מרכזי בחייהם, לא איזה פקיד תאגידי שמדי פעם מעדכן את הבלוג של החברה – הם עצמאות, חשיבה חריגה, ובהרבה מאוד מקרים עקשנות שהיתה מבהילה רוטוויילר. זה אומר שהם עשויים להיות אנשים לא נעימים לעתים, ומאוד לא אוהבים שמנסים לרמות אותם. אבל זו, אחרי הכל, הסיבה שקוראים אותם והסיבה שהם מצליחים.

אחד מתחומי הנישה היותר מעניינים של הבלוגוספירה היא בלוגי המזון והבישול: אנשים טובים שמספקים לאחרים מידע רב על אוכל ומסעדות, וחולקים איתם טיפים מועילים. ואם אתם חובבי בישול ולא קוראים את "בצק אלים", למשל, אתם מפספסים משהו גדול. אבל, אף על פי שהם כותבים על אוכל ולא על נושאים חדשותיים בוערים, הם קודם כל בלוגרים. וזו בדיוק הסיבה שלא כדאי לשחק איתם משחקים.

חברת מזון ניסתה לאחרונה לעשות לאחרונה לעשות לשורת בלוגרים תרגיל פרסומאי מקובל: לגרום לאנשים להאמין שהם מקבלים מוצר א', בעוד שבעצם קיבלו מוצר ב', כדי לשכנע אותם שמוצר ב' טוב באותה המידה או אף טוב יותר ממוצר א'. לזוועתה גילתה החברה שהתרגיל הזה התפוצץ לה בפרצוף כשניסתה אותו על בלוגרים.

החברה, ConAgra Foods, הזמינה את הבלוגרים לארוחת שף במסעדה איטלקית, ובמקום לזניה של השף, הגישה להם לזניה קפואה כלשהי – כנראה לא גרועה מדי. אבל הבלוגרים, כשנחשפה להם האמת, זעמו. וזה מובן לחלוטין: בנאדם בעל הכרה עצמית יוצא למסעדה, למה שאמור להיות אירוע חברתי, ומגלה שהוא בעצם משמש ככלי פרסומי. הפיוזים נשרפו באמת כשהסתבר שהחברה גם תיעדה את כל העסק במצלמות נסתרות.

התמונות, יונית, היו קשות, ופוסטים זועמים הגיעו מכל עבר. אחת הכותבות ציינה שהיא ביקשה מהמארחים לוודא שלא יהיו כימיקלים באוכל שלה, וכפי שהסתבר היא קיבלה בערך מכולה מהם. כמות המידע העוין בבלוגים וברשתות חברתיות הצטברה, עד שהחברה הבינה שהיא יצרה לעצמה בעיית יח"צ שפשוט לא היתה שם קודם, והפסיקה את הארוחות הללו.

חברת הפרסום שגררה את קונאגרה לבוץ הזה טוענת שרוב המשתתפים בעצם נהנו. יכול להיות שזה אפילו נכון. זה לא עוזר לאף אחד.

קצרצרים

פרסמתם קישור ברשת. כמה זמן הוא ישרוד? כלומר, לאורך איזו תקופה הוא ימשוך עניין? לא ארוכה כל כך, מסתבר. מבדיקה של כ-1,000 קישורי Bit.ly פופולריים בטוויטר, עולה כי הם יגיעו ל"מחצית חייהם" בתוך פחות משלוש שעות. כלומר, כמחצית מסך המקרים שבהם הקישורים מקודמים יתרחשו בפרק זמן זה. מחצית החיים של קישור בפייסבוק ארוך יותר – כ-3.2 שעות. הפתעה נרשמה כשנבדק משך מחצית החיים של קישורים ביוטיוב – הוא עמד על 7.4 שעות.

כאב הראש הראשון של מנכ"ל אפל החדש, טים קוק, מתחיל כנראה בסיפור הזה: משטרת סן פרנסיסקו פתחה בחקירה פנימית של אותו אירוע מוזר שכלל חיפוש אחר האבטיפוס האבוד של האייפון 5. כזכור, ארבעה שוטרים התלוו לשני בלשים פרטיים של אפל לחיפוש בביתו של אזרח, שם חשבה אפל שנמצאת הגרוטאה האבודה שלה. בכלל לא ברור שהחיפוש הזה היה חוקי, לאיש שאליו הגיעו לא נאמר שחלק מהמחפשים הם אנשי אפל, איימו עליו ועל בני משפחתו בגירוש, ובאופן כללי השוטרים התנהגו כאילו הם מקבלים משכורת מטים קוק ולא מאזרחי סן פרנסיסקו. עכשיו המחלקה הפנימית של המשטרה תנסה לברר מה בעצם קרה פה, ואיך קרה שהשוטרים שלה משמשים ככוח עזר של אפל, כשזו אפילו לא מוכנה להגיש תלונה על גניבת מכשיר.

ולסיפור אפל אחר, מגוחך יותר: החברה מנסה למנוע מקונגלמורט מזון סיני בשם Sichuan Fangguo Food להשתמש בסמל שנראה בערך כמו תפוח כלוגו שלו. כאן המקום להזכיר שתפוחים הם סמל מקובל בתרבות האנושית, פחות או יותר מאז שהסינים בייתו אותם, ושהם מופיעים הן בשיר השירים, הן בתרבות היוונית וכמובן בזו הנוצרית, כפרי גן העדן. אפל, בקיצור, רוצה לנכס לעצמה סמל תרבותי מוכר. העסק מסתבך טיפה יותר כשמגלים שהקונגלמורט הסיני מנסה למכור גם מוצרי אלקטרוניקה, אבל מגיע לביזאריות של ממש, כאשר בחינה מהירה של הלוגו שלו מגלה שאם הוא לא נגנב דווקא מ-LG, אז נעשה מאמץ של ממש כדי שכך זה ייראה.

חברת טכנולוגיה מוושינגטון הודיעה כי בכוונתה להטביע 200 מיליון דולר בבניית עיירת רפאים. העיירה, שתבנה אי שם בניו מקסיקו, תכונה The Center, והיא אמורה לשמש כמודל לעיירה אמריקאית טיפוסית של 35 אלף איש. ב"סנטר" לא יחיה אף אחד, אבל היא תשמש כסימולציה להשפעות טכנולוגיות שונות על חייהם של אנשים. אם זה נשמע לכם מופרך, אתם לא לבד.

ולפשע המטומטם היומי: ברנש בשם ג'סי היפוליטה שדד בנק באמצעות הרכב הפרטי שלו, ומישהו רשם את מספר המכונית. השוטרים החלו בבדיקה הרגילה: הם נכנסו לדף הפייסבוק של היפוליטה וניסו לברר במי מדובר. הם גילו מהר מאד שמדובר באדם שתמונת הפרופיל שלו מראה אותו מחזיק ערימת שטרות של 100 דולר, ושאף שינה את שמו בשלב מסוים לזה של סלב-שודים בשם ווילי סאטון. את ההמשך אתם יכולים לנחש לבד.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"