דו"ח טכנולוגי: רובוטים יקרים, בבקשה אל תקחו לי את הג'וב

היי, זה הג'וב שלי שהולך!

בסרט השני בסדרת "שליחות קטלנית", ארנולד שוורצנגר וכמה אנשים חשובים פחות חוזרים בזמן, ואז יוצאים לפוצץ מעבדה לייצור הטכנולוגיה שבזכותה הרובוטים ישלטו בעתיד - כך שפרדוקסלית, הרובוטים האלה לא יוכלו להתקיים.

אבל עזבו אתכם מהיגיון עכשיו: אילו שוורצנגר היה במקומי, הוא היה מגיע עוד היום למשרדים של סטארט-אפ באילינוי בשם Narrative Science, ומשאיר שם חומר נפץ בכמות שתספיק לביקוע ירח קטן. הזכרנו אותם בקצרה בכתבה הזאת, שעסקה ברובוטים שמחליפים בעלי מקצוע אנושיים, אבל החבר'ה האלה הולכים ונהיים מפחידים יותר.

מה עשה לי הסטארט-אפ הקטן הזה? ובכן, הוא מלמד מחשבים לכתוב. לבד. בינתיים, החדשות שהוא מצליח לייצר ללא מגע יד אדם הן בעיקר חדשות ספורט – כלומר, כאלה שלטענת רבים מיועדות גם ככה לאוטומטים בלתי חושבים. אבל החדשות נראות כאילו הן נכתבו על ידי בני אדם, בעיקר כי התוכנה אשכרה לומדת להבין מושגי ספורט ואת הדרך שבה הם משתלבים במשפט. החלק האחרון אשכרה מסובך, ולעתים קרובות חומק מהבנתם של עיתונאי ספורט אמיתיים.

אז לי אישית לא מפריע שכותבי חדשות הספורט יצטרכו למצוא ג'וב חדש (סליחה, "עסקי ספורט"), אבל די ברור שהתהליך הזה לא ייעצר שם. תוך זמן מה תוכנות מהסוג הזה יתרחבו לתחומים נוספים, חדשות טכנולוגיה למשל. עכשיו אומרים בנראטיב סיינס בגאווה, שלהערכתם תוך חמש שנים התוכנה שייצרו תיקח פרס פוליצר. ואז יבוא הקץ על התרבות האנושית כפי שאנחנו – כלומר, האנשים שכותבים עליה – מבינים אותה. שמישהו יעצור אותם!

מה אומרת פרשת ארינגטון על הבלוגוספירה?

הרעיון שלעיתונאים יש איזשהו תפקיד חברתי, מלבד אספקת רכילות, חדש יחסית: למרות שמוסד העיתונות יצא לדרך עוד במאה ה-17, עד המאה ה-19 המוניטין שלהם היה שווה ערך לזה של חולדות, ובמידה רבה של צדק. אז הגיעה התנועה הפרוגרסיבית, ועיתונאים רציניים החלו לכתוב תחקירים של ממש על עוולות – של הממשלה ושל התאגידים. מאה ומשהו שנים לאחר מכן, ושילוב בין עליית טכנולוגיית הרשת לבין המגבלות והבעיות של הממסד העיתונאי מעלה במהירות את מעמד הבלוגרים.

אלא שמהר מאוד מסתבר שקל, קל מדי, להשחית בלוגרים. פרשת מייקל ארינגטון, שכנראה באמת לא מבין את הבעיה בזה שהוא ישקיע בחברות סטארט-אפ ובמקביל המגזין שהוא עורך יכתוב עליהן, היא דוגמה קלאסית לכך, כותב פרדריק פילו.

לפני עשור, לא היתה כאן בכלל שאלה. ברגע שארינגטון היה משקיע בחברה כלשהי, המו"ל שלו היה מעלה אותו על טיל ומעיף אותו מתפקיד העורך. עכשיו זה הופך לכאילו מאבק בין דור חדש ודור ישן, בין מאובנים יבשים ובין צעירים תוססים. זה לא המצב.

בלוגרים, כותב פילו, חשופים הרבה יותר למניפולציה – במיוחד אלה שאין להם רקע עיתונאי, שלא מבינים את האתיקה המקצועית, שהם צעירים ושלא כותבים באיזשהו קולקטיב שפוקח עין על מה שנכתב בו (וכאלה יש יותר ויותר בזמן האחרון). בלוגרים הם במקרים רבים כותבים טובים לא פחות מעמיתיהם הממוסדים, ואף יותר - אבל לא אם הם שוכחים לשמור על הכללים, או פשוט לא מכירים אותם. לכל היותר, הם מקלים על בעלי ההון לשבור את העיתונאים.

 

לא קיימים, אחמדינג'אד?

כשבאים לבחור את רגע השפל בקריירה הנחותה ממילא של מחמוד אחמדניג'אד, הבובה שמחזיקה בתפקיד נשיא איראן, הבחירה מייאשת. יש כל כך הרבה מהם. האם אלה הכחשות השואה הבלתי פוסקות? זיוף תוצאות הבחירות ודיכוי המפגינים או אולי טענתו שאחרי נאומו באו"ם הוא חש הילה ממלאת את האולם, והרגיש כיצד רוחו של המהדי – המקבילה השיעית של המשיח – נחה עליו?

אבל גם בסטנדרטים הנמוכים של אחמדינג'אד, ההצהרה שהוא שיחרר באוניברסיטה אמריקאית, שלפיה באיראן אין הומוסקסואלים, היא חריגה. הוא לא האשים אותם ברעידות אדמה כמו שלמה בניזרי, הוא פשוט טען שאצלו הם אינם קיימים.

לאחרונה הוציאה איראן להורג עוד כמה הומוסקסואלים לא קיימים, ובתגובה לכך החליטו הגאים שם לעשות צעד חריג בתעוזתו ובעוצמתו: במדינה שבה הם עבריינים מעצם קיומם, עבירה שנושאת עונש מוות, הם מדברים בפומבי על נטייתם המינית.

עמוד בפייסבוק מזמין איראנים גאים לדבר על המשמעות של קיומם תחת משטר האייתולות. הם לא חושפים את זהותם – זה לקבוע פגישה עם התליין – אבל הם בהחלט שולחים את אחמדניג'אד לבצע בעצמו מעשה מגונה עם קקטוס. בסרטונים ובהקלטות אודיו, הם אומרים שוב ושוב: "אנחנו כאן. אנחנו בכל מקום". וזה עדיין דורש הרבה מאוד אומץ: אם המשטר יחליט לחשוף במי מדובר, זה לא יהיה מסובך מדי. זו פייסבוק, אחרי הכל.

חנוך לוין כתב פעם, בשנות השבעים, על ההתקוממות הפלסטינית שתבוא "כשהייאוש יגבר על הפחד". אלפי קילומטרים מכאן, נראה שהגאים האיראנים הפסיקו לפחד.

קצרצרים

נמשכת ההתקפה על שרתי לינוקס: אם בעבר דווח כי ההתקפה היתה על kernel.org, שמשמש להפצת גרעין מערכת ההפעלה, כעת מסתבר כי היא התרחבה לכל האתרים של הקרן. נראה שפרטיהם של משתמשים נגנבו, והם מתבקשים לוודא שהם לא נכנסים לאתרים אחרים באמצעות אותה הסיסמה, ואם כן – לבדוק אם מישהו התעסק עם החשבון שלהם. כעת נערכות בדיקות נוספות לאומדן הנזק. בלינוקס זה לא היה קו... אה, רגע.

קרן ההשקעות של גוגל, גוגל ונצ'רס (מוטו: "מחפשים חברות שגוגל אולי תרצה לקנות בעתיד, אבל לא עכשיו"), השקיעה סכום לא ידוע בסטארט-אפ מלוס אנג'לס בשם Echoecho. מה שאקואקו עושה בחיים, פרט למציאת שמות אוויליים, הוא לברר היכן אנשי הקשר שלך נמצאים בכל רגע נתון - כדי שתוכל להציק להם בדרישות לארוחת צהריים או משהו. השירות, שמשתלב נהדר בתוכניותיה של גוגל לרגל אחר תושבי כל העולם, פעיל בכל רחבי העולם ובמגוון של פלטפורמות. איזה כיף.

האמריקאים בנו אנדרטת ענק לחללי פיגועי ה-11 בספטמבר, שעלתה כחצי מיליארד דולר, והיא מציינת את שמותיהם של כל ההרוגים. היא עושה את זה לא בסדר אקראי או שרירותי (כמו על פי שם משפחה), אלא בעיקר באמצעות אלגוריתם מסובך שממפה את הקשרים בין ההרוגים, ומציב את שמותיהם אלה לצד אלה. הקשרים יכולים להיות ארוכי טווח (חברים או קולגות לעבודה) או מקריים (מקום מוות קרוב). המיפוי היה כל כך מסובך שכמה חברות סירבו לנסות ליישם אותו, בטענה שהוא בלתי מעשי.

ומה קורה בערך על 11 בספטמבר בוויקיפדיה? אחת הבעיות שעומדות דרך קבע בפני האנציקלופדיה המקוונת היא העובדה שכל אחד יכול לערוך אותה. במקרה של הערך הזה, יש קבוצה גדולה מאוד של אנשים שרוצים לגרום לערך להכיל תיאוריות קונספירציה בשנקל ו"אמת סודית" בזוז. רבים מדי, בעיקר בארצות מוסלמיות, מאמינים שההתקפה על ארה"ב היתה מזימה ציונית-קולוניאליסטית-יהודית-מאסונית-חייזרית. לאחר דיון ארוך שנערך בנושא ב-2008, החליטה ויקיפדיה שלא להכיל בערך שום קישור לקשקוש הזה, ולא להתייחס לאף מפורסתם שהודיע על תמיכתו בתיאוריות הללו. זו, כמובן, בעיה: העובדה שחלק ניכר מהאמריקאים מתייחס ברצינות לתיאוריות הקונספירציה, גם היא חלק מהסיפור. ובכל זאת.

• "דו"ח טכנולוגי" בכל יום בתיבת המייל שלכם. להרשמה לניוזלטר לחצו כאן (ובחרו בתיבה השישית)
• לטורים הקודמים של "דו"ח טכנולוגי" - dailytech.calcalist.co.il.
• ל-RSS של "דו"ח טכנולוגי"