אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רדו מעל מסך המחשב שלנו: הנודניקים של עולם הטכנולוגיה צילום: אי פי אי

רדו מעל מסך המחשב שלנו: הנודניקים של עולם הטכנולוגיה

ג'וליאן אסאנג' שחצן, מייקל ארינגטון בכיין, ועוד לא דיברנו על אנשים שמפיצים שמועות על האייפון הבא. האנשים שאנחנו מקווים שיורידו פרופיל בשנה העברית החדשה

20.09.2011, 21:45 | כתבי כלכליסט

הצביעות של מייסד וויקיליקס / הראל עילם

אני תומך גדול בחופש המידע ובשקיפות. באמת. אבל קשה, כל כך קשה, לתמוך במהפכה שהאדם שמקדם אותה רק מקל עליך למצוא פגמים במשנה הסדורה שלו. גם התומכים הגדולים ביותר של אסאנג' ושל וויקיליקס יתקשו לתמוך בו כאדם, ולא ברעיונות המופשטים שהוא לכאורה מייצג.

במילה אחת, קשה שלא לראות את אסאנג' כצבוע. אדם המדבר על שקיפות וחופש המידע, אבל מצד שני מבקש לעצור את חשיפת פרטי ההאשמות נגדו, בחשד לאונס בשבדיה. אדם המציג מסר אנטי-קפיטליסטי, הדוגל בצניעות ומבקש תרומות - אבל מתארח בבתים השווים עשרות מיליוני דולרים, מנהל אורח חיים בזבזני במיוחד, ולפי הדיווחים העביר לכיסו שני שליש מהתקציב שהקדישה וויקיליקס למשכורות ב-2010. אם אסאנג' הוא רק צינור למידע, זהו צינור שרבים מהסובבים אותו – מבנות זוג לשעבר ועד עובדים ממורמרים – מתארים כשחצן, שונא נשים ואגואיסט.

והשחצנות הזאת היא גם מסוכנת. אסאנג' הצליח להשניא את עצמו על עובדיו, שחלקם גם נטשו אותו והקימו אתר מתחרה. במקרה הזה הם אלו שהתריעו על המידע המסוכן והלא-מוגן בידיו של אסאנג' – פרצת אבטחה שוויקיליקס הכחישה, מה שרק התפוצץ בפניה. מה יקרה אם האדם הבא יבחר לא לחשוף פרצה, אלא להשתמש במידע לצרכים מסחריים או צבאיים? לזה לאסאנג' כבר אין תשובה.

בעיני, ידע צריך להיות חופשי, מוסד הצנזורה צריך לעבור מהעולם, וממשלות העולם צריכות להיות אלו שמקדמות זאת. אז למה מי שמייצג את הערכים האלה חייב להיראות, וגם להתנהג, כמו נבל מסרטי ג'יימס בונד?

וויקיליקס. איך אפשר לדבר על "חופש מידע" ולדרוש שיסתירו האשמות כלפיך?, צילום: בלומברג וויקיליקס. איך אפשר לדבר על "חופש מידע" ולדרוש שיסתירו האשמות כלפיך? | צילום: בלומברג וויקיליקס. איך אפשר לדבר על "חופש מידע" ולדרוש שיסתירו האשמות כלפיך?, צילום: בלומברג

הרבה רעש, מעט יאהו / שי ענבל

 

אין ספק שמבין המנכ"לים של חברות הטכנולוגיה, בראש יאהו עמדה עד לא מזמן הצבעוניות שבהן. עם שלל התבטאויות לא דיפלומטיות וראיונות שלוחי רסן: באחד מהם היא לא היססה לומר למייקל ארינגטון, שגם הוא מככב ברשימה שלפניכם, "לך תזדיין".

בארץ אמנם ייצרה לא מעט כותרות בשנים שבהן היתה מנכ"לית יאהו, אבל הן לא מסתירות את העובדה שתחת הנהגתה החברה, שגם קודם לכן קרטעה, הפכה לכמעט לא רלבנטית. החיפוש, הסלולר, השירותים ואפילו הסטארט-אפים שרכשה - בכל התחומים האלה קיימת הסכמה שבארץ נכשלה, וגם העסקות השונות שנחתמו עם חברות כמו נוקיה ומיקרוסופט לא שינו הרבה. כל זה, כמובן, לא הוביל למיתון ההתבטאויות.

גם לאורך כל סיפור פיטוריה של בארץ, התגלתה האחרונה כמנג'סת אמיתית. במקום לבלוע את הרוק וללכת הביתה עם מצנח מנהלים של 10 מיליון דולר, שפכה האחרונה את ליבה למגזין Fortune, ניבלה קצת את הפה כהרגלה (אחרת היא לא היתה מקבלת כותרת), קראה לחבר המנהלים של יאהו "מטומטמים" ואמרה שהם "דפקו אותה". אחרי המילים החביבות האלה, היא נאלצה לעזוב גם את הדירקטוריון.

לטענת בארץ, הבעיה לא היתה נעוצה בה, אלא בעובדה שפשוט לא נתנו לה מספיק זמן. דירקטוריון יאהו, צריך להודות, עשה לא מעט טעויות לאורך השנים, אבל נראה שפיטורי המנכ"לית המקללת לא היתה אחת מהן.

 

לא תאמינו מה יהיה באייפון 5! / שי רינגל

 

הקטע הבא אינו מוקדש לאדם ספציפי, אלא לריטואל קבוע בעולם הטכנולוגיה: אחת לשנה בערך, עם התיישנות הדגם הנוכחי של האייפון, מתחילה חרושת השמועות על הטלפון הבא מבית אפל. מקורות עלומים בטיוואן מדווחים שהמצלמה תהיה טובה יותר, הוא יהיה דק יותר, הוא יהפוך אותנו לחכמים יותר, ותהיה בו תוכנה שתקריא שירים שמחים בקולו של סטיב ג'ובס עצמו. האייפון 5 עוד רגע כאן, גורסת שמועה אחת. הדגם השישי הוא זה שבאמת יעשה את השינוי המהפכני, טוענת אחרת.

מעבר לכך שהשמועות אינן תורמות מידע ממשי, וצודקות בדרך כלל רק בדברים הקטנים והמובנים מאליהם, הן מעצבנות במיוחד בגלל חוסר הפרופורציה: השמועות הופכות את משתמשי הקצה, וגם את מי שמפרסם אותן, ליחצנים הכי קטנים של תאגיד התפוח הענק מקופרטינו. כאילו אין מוצרים אחרים בעולם, כאילו רק אנשי אפל יקדמו את הטכנולוגיה לצעד הבא. מפיצי השמועות הפכו לחיילים הנאמנים ביותר באחד ממערכי השיווק המבריקים בעולם.

השקת האייפון 4. הנה באות השמועות, צילום: טלי שמיר השקת האייפון 4. הנה באות השמועות | צילום: טלי שמיר השקת האייפון 4. הנה באות השמועות, צילום: טלי שמיר

קשה לשים את האצבע על הזמן המדויק שבו רבים כל כך איבדו קשר עם המציאות, ושכחו שחידושים גדולים באמת (האייפד, למשל), לעולם לא יובנו עד שלא נאחוז בהם ביד ונגלה אותם, במקום לשמוע עליהם שמועות כאלה ואחרות. כל מה שאפשר לעשות הוא לקוות שזה יעבור. נשלח מהאייפון 6 שלי.

האיש שלא ידע להיפרד / דור צח

תקציר הפרקים הקודמים: מייקל ארינגטון הקים את טק-קראנץ', שהפך לבלוג המפורסם ביותר בעולם בתחום הטכנולוגיה. השילוב בין זריזות, סקופים רבים וכתיבה אישית ולעתים פרובוקטיבית פיצה על חולשותיו של הבלוג: פרסומים לא מספיק מדויקים, בעיות אתיות מכאן ועד אלסקה (למשל, לדווח ראשונים על סטארט-אפים שהכתבים עצמם מקימים), וגם שמועות על אופיו הבעייתי, בלשון המעטה, של ארינגטון.

אבל אז הבוס של טק-קראנץ' החליט לעצבן את הבוסית החדשה שלו, אריאנה הפינגטון, והקים מאחורי גבה קרן בשם קראנץ'-פנד להשקעה בחברות הייטק. כן, בדיוק תחום הסיקור של הבלוג הטכנולוגי, וגם השם לא מקרי.

ארינגטון בחולצת "בלוגר שלא מקבל תשלום". זהה את האינטרס, צילום: בלומברג ארינגטון בחולצת "בלוגר שלא מקבל תשלום". זהה את האינטרס | צילום: בלומברג ארינגטון בחולצת "בלוגר שלא מקבל תשלום". זהה את האינטרס, צילום: בלומברג

את ההמשך גם תסריטאי באופרת סבון גרועה במיוחד לא היה מעז לכתוב: ארינגטון נבעט מכס העורך של הבלוג שהוא עצמו הקים, בעלי AOL טים ארמסטרונג (שהוא גם שותף בקראנץ'-פנד) מסר הודעה סותרת, אך בסוף הוחלט בכל זאת לזרוק את ארינגטון מכל המדרגות. 

אחר כך הגיעה התבכיינות של ארינגטון על "אובדן העצמאות העיתונאית", אולטימטום משונה ל-AOL, והשיא - הגעה לתחרות הסטארט-אפים של הבלוג, TechCrunch Disrupt, בחולצה שעליה נכתב "בלוגר שלא מקבל תשלום" - עקיצה לא ממש מרומזת לכיוון הפינגטון. לא שבתחרות ההיא, אגב, חסרו בעיות אתיות.

אז מילא שכל הסיפור מוביל להתכתשות מייגעת בין כותבי טק-קראנץ' על גבי הבלוג עצמו, שכל דבר שקשור לבלוג כבר מפרנס שלל משחקי "זהה את האינטרס", וששאריות שמו הטוב של טק-קראנץ' מתנדפות ברוח. אבל ארינגטון, ממליך המלכים של עולם הסטארט-אפים, מתגלה כאן בעירומו - איש שפשוט לא יודע להפסיד בכבוד, ולקבל את כללי המשחק שדורשים מעיתונאי לא להשקיע בחברות שהוא כותב עליהן. מצד שני, אם ארינגטון יבחר להקים בלוג מתחרה לטק-קראנץ', אולי כל הטררם הזה עוד יעזור ליחסי הציבור.

התאומים שלא ידעו לוותר / עומר כביר

התאומים לבית ווינקלבוס, טיילר וקמרון (הידועים גם בכינויים "הווינקלוויי" ו"התאומים המעיקים"), פרצו לתודעה הציבורית ב-2004 כאשר תבעו את מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, בטענה שזה גנב מהם רעיון להקמת רשת חברתית, אשר בסופו של דבר התממש כפייסבוק. תשובתו של צוקרברג, לפחות כפי שהיא נוסחה בסרט "הרשת החברתית", היתה: "אילו הייתם הממציאים של פייסבוק, הייתם ממציאים את פייסבוק".

תביעה זו הסתיימה בסופו של דבר בהסכם פשרה בשווי 65 מיליון דולר, מתוכם 45 מיליון דולר במניות -  סכום שמעלה השערה שייתכן ויש ממש בטענות התאומים. אבל אם בזה היה מסתיים כל הסיפור, באמת שלא היינו טורחים להכניס אותם לרשימה המכובדת הזאת. אבל מה שקרה אחר-כך הפך אותם לאחד הגורמים הטורדניים ביותר בעמק הסיליקון, ואף גרם לנו לרגע להרגיש קצת הזדהות עם צוקרברג. וזה באמת הישג.

לפני כשנה וחצי, אולי בעקבות הדרך הלעגנית במקצת שבה הוצגו ב"רשת החברתית", חזרו התאומים לקדמת הבמה. פייסבוק, טען הצמד חמד, שיקרה לגבי שווי המניות שניתנו להם, וזה עמד בשעת ההסכם על 11 מיליון דולר בלבד.

גם פרסומים בשנה שעברה שלפיהם שווי אותן מניות כבר עלה ל-120 מיליון דולר לא עצרו אותם, וגם לא החלטת בית המשפט הפדרלי בסן פרנסיסקו מאפריל שעבר לדחות את התביעה, אחרי שפרקליטם של האחים הודה שההסכם עם פייסבוק היה הוגן. לבסוף החליטו השניים לעתור לבית המשפט העליון של ארה"ב בבקשה שישמע את טענותיהם.

ביוני האחרון כבר חשבנו שיש לנו מזל ושהשניים הבינו שאין להם קייס, ומשכו את פנייתם לבית המשפט העליון. חשבנו שאולי נזכה קצת לשקט תעשייתי, אבל כבר בשבוע שעבר התבדינו: התאומים הנודניקים החלו לככב בפרסומת לפיסטוקים. משום מה נראה לנו שעוד נשמע מהם, ומשום מה נראה לנו שבניגוד לצוקרברג, החבר'ה האלה לא ישנו את העולם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות