יורובאסקט זה אירוע עצוב: אומרים שאליפות אירופה בכדורסל התקיימה בליטא

בסקוטלנד שיחקו אתמול גלזגו ריינג'רס וגלזגו סלטיק זו נגד זו בדרבי לוהט. בהולנד נפגשו אייאקס ואיינדהובן למשחק צמרת. באיטליה מילאן הגיעה לנאפולי. באנגליה נפגשו ליברפול וטוטנהאם בלונדון בצהרי היום ובערב היה משחק צמרת בין מנצ'סטר יונייטד לצ'לסי.

בצרפת עיני הציבור הופנו לליון נגד מארסיי ובספרד היתה זו ריאל מדריד שהפסידה ללבאנטה, וקצת לפני לא הפסיקו לדבר שם על הגעתו הצפויה של ניימאר - גם כאן התפתח מאבק בין ריאל לברצלונה. ברחבי העולם התקיימו כמה מפגשי דייוויס מכריעים. בספרד קייסי סטונר עשה עוד צעד אל עבר אליפות המוטו GP. לפחות באליפות העולם ברוגבי נחו ולא קיימו משחקים. היה זה יום ראשון הגדול, שתושבי אירופה יכלו לקנח עם משחקי פוטבול מהליגה העשירה בעולם - ה־NFL. יום ספורט מטורף, משובח ומכניס (לטוטו, למשל, הוא הכניס הכנסות שיא ליום ללא מונדיאל- 8 מיליון שקל).

ומה משותף לכל האירועים האלה - ממחזורי כדורגל שונים, ידיעות על החתמות שיקרו רק בעוד כמה חודשים, מירוצי אופנועים ועוד? שכולם היו חשובים יותר בצרפת ובספרד, מאשר נבחרותיהן שנפגשו בליטא בגמר אליפות אירופה בכדורסל.

נבחרת ספרד חוגגת אליפות אירופה. הרמה דווקא הייתה טובה | צילום: איי אף פי

מאוד פשוט לגלות

מדד "החשיבות" מאוד פשוט: באתרי האינטרנט של "לאקיפ" הצרפתי ושל "מארקה" ו"אס" הספרדיים כל האירועים מהפסקה הראשונה (וכאמור, כמה נוספים) זכו לידיעות שמוקמו גבוה ובצורה מרכזית בהרבה מאלה שהתייחסו למשחק שבו תוכרע זהות אלופת היבשת בכדורסל.

רק כשעה לפני שכוכבי NBA ענקיים כגון פאו גאסול וטוני פארקר עלו לפרקט בקובנה הואילו בטובם מעצבי דעת הקהל בצרפת ובספרד להתייחס למשחק הזה בצורה בולטת יותר באתרים שלהם.

ואין דרך טובה יותר להמחיש את מקומו של הטורניר הזה בסדר היום הספורטיבי האירופי. אפילו העובדה שזו היתה ההזדמנות היחידה לראות שחקני NBA משחקים כדורסל אמיתי בתקופה זו של שביתה (ובגמר היו 11 כאלה, לא כולל המצטיין בגמר - חואן קרלוס נבארו, שקלע 27 נקודות אבל מעדיף לשחק בברצלונה מאשר בארה"ב) לא עזרה לו להפוך למוקד של התעניינות ברחבי היבשת.

בסך הכל היה טוב

אבל אפשר למצוא כמה דברים חיוביים לומר על הטורניר הזה שהפך לפארסה מהרגע שבו החליטו בפיב"א להעלות כמעט את כל משתתפות המוקדמות לאליפות אחרי שהמוקדמות נגמרו.

אפשר לברך על כך של־90 המשחקים הצליחו למכור בליטא 355,568 כרטיסים – ממוצע של 3,950 צופים במשחק. נכון, זה רחוק מאוד מהמספרים של טורנירי כדורגל (או רוגבי, אם להיות עדכניים), ואפילו פחות ממספר הצופים הממוצע באליפויות אירופה בכדוריד; אבל בטורניר עם 24 נבחרות, חלקן כוללות שחקנים חצי מקצוענים ואלמוניים לחלוטין, זה לא עניין של מה בכך. מה גם שהמאחרת ליטא כשלה בניסיונה לעלות לחצי הגמר.

כמו כן, מרגע שנגמר שלב הבתים הראשון, שכלל כאמור שלל נבחרות חלשות ושחקנים אלמוניים, המספרים כבר מרשימים בהרבה.

ב־30 המשחקים האחרונים של הטורניר התפוסה הממוצעת עמדה על 7,373 צופים במשחק. והמספר של שלב הנוק אאוט כבר מבטא את התפוסה באולמות בליטא - שהיו מלאים בכל משחק עם ממוצע של 10,700 צופים להתמודדות.

רוביו נגד פארקר. 28 שחקני NBA הגיעו לאליפות | צילום: איי אף פי

כמו כן, ואת זה יודע רק מי שצפה בטורניר לכל אורכו (וכנראה שבכל זאת לא היו יותר מדי אנשים כאלה) - היה בו באמת כדורסל טוב. אמנם היה בו המון כדורסל רע (כמותית היה בו יותר כדורסל רע מכדורסל טוב), אבל לפרקים ארוכים, ובטח ככל שהטורניר הלך והתקדם, אפשר היה לראות כדורסל איכותי שנשען על הקבוצתיות של הנבחרות האירופיות בשיתוף עם כוכבי NBA שבאמת באו לשחק.

סגלי הנבחרות מנו הפעם 28 שחקני NBA, וכאמור לא מעט כוכבי NBA לכל דבר ועניין. טוני פארקר ודירק נוביצקי הם שחקנים שזכו כבר ב־MVP של סדרת הגמר, פאו גאסול היה מאוד קרוב כשזכה עם לוס אנג'לס לייקרס בשתי אליפויות רצופות, והידו טורקוגלו הביא פעם את אורלנדו מג'יק לגמר. אנדריי קירילנקו וכריס קיימאן הם אול סטארים בעברם, לואל דנג, ניקולה באטום, מארק גאסול וג'ואקים נואה הם על הגבול, וכך גם אנדרה ברניאני, שהיה הבחירה ה־1 בדראפט, דנילו גלניארי, שהיה חלק חשוב בטרייד שהביא את כרמלו אנתוני מדבר לניו יורק, וסרג' איבאקה שמשחק בנבחרת ספרד.

ובניגוד לאליפויות קודמות, שבהן לעתים קרובות הפרמטר המכריע היה רשימת שחקני ה־NBA שלא הגיעו לאליפות, הפעם זה היה פשוט: מי שהיו לו יותר שחקני NBA ששיחקו טוב ניצח. הגמר, שבו כאמור השתתפו 11 שחקנים כאלה, נגמר בניצחונה של ספרד (6) על צרפת (5). אז נכון, השחקן שהצטיין בגמר וה־MVP של האליפות הוא נבארו, שעשה רק עונה אחת (מוצלחת) ב־NBA. אבל יש בזה רק כדי להוסיף לנקודה כאן: ראינו לא מעט כדורסל טוב.

עדיין לא הדבר האמיתי

אלא שעכשיו הבעיה היא כפולה: 1) כדורסל טוב וכוכבי NBA מוכרים לא עוזרים להפוך את האירוע הזה למשהו חשוב בספורט האירופי. וזה עצוב. 2) כדורסל נבחרות אירופי טוב הוא עדיין לא תחליף ראוי לדבר האמיתי, שיש סיכוי שלא נראה עוד הרבה זמן. וגם זה עצוב.