חקר ביצועים: השבוע של אלי רייפמן וברק אובמה

אנג'ל נתנה שיעור באי־הפרטה

לפני 75 שנה קבוצה של אזרחים עם קצת ממון קנתה מניות בנמל תל אביב, כדי לסייע בהקמת הנמל בעיר העברית הראשונה. לפני 11 שנה עמד הנמל לפני הפרטה, אבל מנהלי הנמל בראשות אורנה אנג'ל שכנעו את העירייה שלא לעשות זאת. העירייה, הם טענו, צריכה ויכולה לנהל את המתחם. הם גם שרטטו אז תוכנית עבודה מפורטת: העסקים ששכרו שם חללים חתמו על חוזים ל־15 שנה, בתחילה תמורת דמי שכירות נמוכים מאוד אבל עם תחנה אחת לחמש שנים, שבה העירייה העלתה את השכירות בעשרות אחוזים. השבוע ציבור בעלי המניות, יורשיהם של הקונים מלפני 75 שנה,קיבלו דיבידנד של 24 מיליון שקל מרווחי אוצר מפעלי ים, החברה שמנהלת את הנמל בעבור העירייה. הצעד יוצא הדופן הזה מזכיר, בדיוק ברגע המתאים, שלא חייבים להפריט חברות ציבוריות. צריך פשוט לנהל אותן נכון.

(שי פאוזנר)

נמל תל אביב. מנוהל נכון | צילום: עומר הכהן

אובמה בדרך למלחמת מעמדות

"זה נראה לכם הגיוני ששיעור המס שמשלמת המזכירה של וורן באפט גבוה משיעור המס שמשלם באפט עצמו?", הפריח נשיא ארצות הברית שאלה רטורית לעיתונאים שהתכנסו השבוע בגן הוורדים בבית הלבן כדי לשמוע על התוכנית הכלכלית החדשה שלו. ברק אובמה אימץ בהתלהבות את האג'נדה של באפט, והכריז על כוונתו לקצץ 1.5 טריליון דולר מהגירעון התקציבי באמצעות הגברת המיסוי על העשירים.

ברק אובמה | צילום: בלומברג

לרפובליקנים המתנגדים להעלאת מסים כלשהי הוא מיהר לומר: "מעמד הביניים לא צריך לשלם מסים גבוהים יותר ממיליונרים ומיליארדרים. אין כאן קרב בין מעמדות, זו רק מתמטיקה פשוטה". אבל האמת היא ששנה לפני הבחירות, וכששיעור התמיכה בו נמצא בשפל של 40%, נראה שהסיכוי היחיד של אובמה לזכות בכהונה שנייה הוא להתחפש לרובין הוד ולהכריז על פתיחתה של מלחמת מעמדות.

(תומר זלצר)

המדינה הפלסטינית עושה לנו קואוצ'ינג

שרי האוצר וראשי הממשלה בישראל בשנים האחרונות עשו קריירה מאי־עשייה. לפעמים, כמו במשבר הכלכלי, זה אפילו הלך לא רע. במקרים אחרים, בעיקר בתחום המדיני, הבטלה הובילה לקטסטרופות, וראו משבר היחסים עם טורקיה. גם פניית הרשות לאו"ם להכיר במדינה פלסטינית לא הטרידה יותר מדי את ממשלת נתניהו, ורק בשבוע־שבועיים האחרונים נזכרו שם להילחם ביוזמה. גם אם תהיה דחייה, המועד כבר לא משנה: מדינה פלסטינית עם הכרה בינלאומית היא עובדה מוגמרת. אולי הישראלים בכלל צריכים להודות לאבו מאזן, ששם לנו אקדח על הרקה ומכריח אותנו לחשוב מה באמת אנחנו רוצים להשיג ולאן אנחנו שואפים להגיע. די, נגמר החופש הגדול.

(גבי קסלר)

פרידמן הוא רק השליח

כותרת הטור של תום פרידמן ב"ניו יורק טיימס" השבוע היתה: "ישראל נסחפת לבדה בים". המשפט הראשון בטור מעיק באותה מידה: "מעולם לא הייתי כל כך מודאג בעניין עתידה של ישראל". מה שעושה את הטור מטריד במיוחד הוא העובדה שהדברים נכתבו ימים אחדים אחרי שפרידמן נפגש עם הנשיא ברק אובמה. כשהוא כותב שהממשל האמריקאי מאס בראש ממשלת ישראל אבל חש שהוא בן ערובה שלו, ושנתניהו פועל נגד האינטרס האמריקאי, מותר להניח שאלה לא מחשבות שווא שנולדו במוחו של עיתונאי. אצלנו, כרגיל, היה מי שהחליט לתקוף את השליח ולייחס לו מניעים שונים ומשונים. אני מציע לקרוא את הדברים כפשוטם. כשפרידמן מודאג מאוד, אולי גם אנחנו צריכים להבין איך אנחנו נראים בארצות הברית.

(יואל אסתרון)

מוזס אוהב להמר

עקיבא מוזס

בתחילת השבוע נחשף ב"כלכליסט" מה שזמן רב היה בגדר סוד מוחלט: מה ענתה כילבתשובה לתביעת המדינה לשלם לה מיליארד שקל כתמלוגים שלטענתה לא שולמו במלואם. כיל טענה עד היום שפעלה על פי חוק, אבל עם חשיפת כתב ההגנה התברר הטיעון המלא: שיטת התמלוגים שבה נהגה כיל עד כה זהה לשיטה שבה שילמה המדינה תמלוגים לחברות־בנות שלה כשמפעלי ים המלח עוד היו בבעלות ממשלתית. יש לכם טענות, אומרת כיל למדינה, תפנו אותן לעצמכם. זו גישה שמטילה בספק את כל החזר התמלוגים, אבל יש בה גם נקודת אור: אם הבוררת תקבל את עמדת כיל שבראשות עקיבא מוזס, שקל לא ישולם. אבל אם תקבל את עמדת המדינה, כיל תשלם את כל הסכום, בלי פשרות על גובהו. זה משחק מיליארד־אפס. כנראה בכיל פשוט אוהבים להמר.

(שאול אמסטרדמסקי)

בינו המפסיד הגדול

הרעש של ועדת הריכוזיות היכה בעיקר בטייקון השקט: צדיק בינו הוא המפסיד הגדול שמשאירה אחריה הוועדה. דווקא בינו, האיש שהתחיל את הקריירה כפקיד זוטר בבנק הפועלים, הפנים שלא כל כך מוכרות ברבים, איש העסקים שלא נהפך לפוסטר של חזירות קפיטליסטית. לא צריך לרחם עליו, חלילה - הוא עדיין מחזיק בשתיים מהחברות הבולטות במשק, הבנק הבינלאומי ופז. אבל בניגוד לאחרים, הוא לא חולש על פירמידה של עשרות חברות ובעלויות צולבות. והוא זה שצריך לוותר עכשיו על אחת משתי הרגליים העסקיות שלו. הפרידה של טייקון הגז יצחק תשובה מהפניקס תכאב פחות, הפרידה של נוחי דנקנר מכלל ביטוח אולי לא תכאב בכלל, ומשפחת עופר, שרי אריסון ואייפקס בכלל קיבלו פטור. בינו יישאר לשאת את מחיר האנטגוניזם שעוררו כל השאר. יכול להיות שזה יחייב אותו להיות כאחד מהם: להעלות את הווליום, לצאת לחזית ולהכריז על מלחמת יחצנים, לוביסטים ועורכי דין לשינוי רוע הגזירה.

(נעמה סיקולר)

רייפמן - עוד לא הסוף

אלי רייפמן | צילום: גיא אסיאג

אלי רייפמן הוא אחת הדמויות המורכבות בעולם העסקים הישראלי. ילד פלא, שלא ידע להתמודד עם משברים. בעל הון שתרם המון, בכסף ובשיעורי קבלה, ונוכל רב פעלים שהציג מצגי שווא כדי לקבל מיליוני דולרים על מניות שלא החזיק. אדם שופע קסם וכריזמה, ושקרן פתולוגי. פעם, עוד לפני שהתפוצצה הפרשה, פניתי אליו בעניין הצגת מניות שלא היו בידו. הוא נשמע מופתע מאוד: "אתה נורמלי? זו עבירה פלילית! אתה יודע על מה אתה מדבר בכלל?!". בית המשפט כבר קבע שאכן, זו עבירה פלילית, וגזר השבוע על רייפמן ארבע שנות מאסר. לא בטוח שגם הכלא ישים סוף לסיפור המוזר של רייפמן.

(גולן חזני)

יוון והולדת הטרגדיה

ארגון הצדקה היווני קלימאקה מפעיל קו חירום לאזרחים אובדניים. בעבר התקבלו בקו הזה ארבע עד עשר שיחות ביום. מאז פרוץ המשבר הכלכלי, ובעיקר בשבועות האחרונים, מתמודדים הפסיכולוגים של המוקד עם כמאה שיחות ביום. עד המשבר נהגו היוונים לומר כי הגאווה שלהם גבוהה כמו פסילוריטיס, ההר הגבוה ביותר במדינה. עכשיו הגאווה הזאת נרמסת באכזריות, למען חוסנו ועתידו של היורו. הקיצוצים יכווצו השנה את התמ"ג בכ־20%, האבטלה גוברת, ומספר ההתאבדויות זינק בשנתיים האחרונות ב־40%. ואלה רק ההתאבדויות המדווחות: קרוביהם של רבים מהמתאבדים מדווחים על המוות כתאונה, כי הכנסייה היוונית אוסרת לקיים טקסי קבורה למתאבדים. זו כבר לא חגיגה של אירופה מאוחדת ועשירה, זו טרגדיה יוונית שאפילו סופוקלס לא יכול היה לכתוב.

(תמר טוניק)