ריצ'רד טורלי: מעצב המגזינים המדובר בעולם

ריצ'רד טורלי: מעצב המגזינים המדובר בעולם / טלי שמיר

 

מגזינים ועיתונים בכל רחבי העולם משנים לאחרונה את פניהם מקצה אל קצה. עיתוני הנייר עושים ככל יכולתם כדי לברוא את עצמם מחדש, לבלוט ולתפור לעצמם חליפה מקורית - כזו שתצדיק את קיומם על הנייר אל מול שטף המידע המקוון. יש כאלה שעושים את זה בצורה מוצלחת וכאלה שפחות, ויש גם מי שמצליחים לבלוט הרחק מעל ההמון, ולהביא משב רוח רענן וחדשני אל עולם הפרינט.

 

ריצ'רד טורלי

כזה הוא המהפך שעבר על "ביזנסוויק", השבועון העסקי האמריקאי הוותיק, שבשנה שעברה נולד מחדש כ"בלומברג ביזנסוויק". "יותר מכל מגזין שעוצב מחדש בשנים האחרונות", כתב לאחרונה אתר העסקים הנחשב ביזנס אינסיידר, "'ביזנסוויק' מרגיש אמיץ וחדשני". לעיצוב החדש והרענן של המגזין אחראי המעצב הבריטי הצעיר ריצ'ארד טורלי (35), שאת רוב הקריירה שלו העביר ב"גרדיאן" הבריטי. בשנה שעברה הוא ארז את האשה והילד ועבר לניו יורק לאחר שנבחר להיות המנהל האמנותי של "ביזנסוויק" - לא לפני שגבר על שמות גדולים וותיקים ממנו, ובהם המעצב האגדי לוק היימן (שעשה את "ניו יורק מגזין").

 

טורלי, עם העורך החדש של העיתון ג'וש טירנגיאל (שהגיע מה"טיים"), הצליח להפוך את הקריאה ב"בלומברג ביזנסוויק" לקצבית ונגישה, ולשוות לעולם העסקים הילה סקסית, רוקנ'רולית כמעט. "עסקים תמיד היו תחום מעניין בעיניי", מספר טורלי, "הם דרך מעניינת לראות את העולם. זה לא שאני מנסה לשנות את העיתונות העסקית, אני פשוט מנסה לעשות מגזין שידבר אליי ושהייתי רוצה לקנות. קיבלנו הרבה תשומת לב וזה מחמיא, אבל אני לא חושב שמה שאנחנו עושים הוא כזה חדשני. נראה לי שפשוט אף אחד עוד לא ממש יישם את העיצוב והסגנון האמנותי הזה במגזין כלכלי. אני לא בטוח שהיינו מקבלים כזו תשומת לב אם זה היה מגזין אמנות או תרבות".

 

מה השינוי הכי דרמטי שעשית בעיצוב המגזין?

"שינינו הכל, זה מגזין חדש בעצם. יש המשכיות מבחינת כותבים והפקה, אבל המבנה, האופן שבו אנחנו מצרפים את המרכיבים - זה חדש לגמרי".

 

"רצו מישהו מחוץ לביצת ניו יורק"

 

טורלי מספר שהעיצוב החדש מושפע לא מעט דווקא מהאינטרנט: "אני בן אדם שדעתו מוסחת בקלות, אני תמיד מחפש גירויים. אחד הדברים שאנחנו ידועים בו הוא השימוש בחצים, וזה מגיע מהחץ של הגלישה באינטרנט, מהחוויה של ההיפר־לינקים. החצים שלנו הם מעין תגובה למה שקורה ברשת, אנחנו מנסים ליצור מעין אינטראקטיביות גסה".

 

מה חשוב לך יותר, עיצוב או תוכן?

"התוכן חשוב יותר מהעיצוב, הוא תמיד בא קודם, אבל העיצוב מעשיר את החוויה. מגזין לא שונה מחוברת פרסום שמנסה למכור לך מיץ תפוזים, רק שהמטרה שלנו היא לגרום לאנשים לרצות לקרוא".

 

הבאת ל"ביזנסוויק" משהו אירופי?

"כן. אני חושב שאחת הסיבות לכך שקיבלתי את העבודה היא שהם רצו מישהו מחוץ לביצה הניו־יורקית. באמריקה הסגנון נוטה להיות מאוד אקספרסיבי, עשיר ושופע, כזה שקצת מהמם אותך, אתה יכול ללכת לאיבוד. עיצוב אירופי, לעומת זאת, הוא קצת יותר רגוע, פורמלי ומחושב. מה שמעניין במגזין שלנו הוא ההתנגשות של שתי האידיאולוגיות האלה".

 

למהפך הזה יש גם תוצאות בשטח: ההכנסות מפרסומות ברבעון הראשון של 2011 מצביעות על עלייה שנתית של 65% בהכנסות המגזין, בזמן ש"פורבס" ו"פורצ'ן" המתחרים לא צמחו כלל. המטרה שלו, לדבריו, היא "לבלוט, לגרום לאנשים להרים את המגזין ולהסתכל. עם זאת, לפעמים פשוט צריך לתת לסיפור לספר את עצמו, בלי להיות יותר מדי יצירתי. בכמה מהשערים הכי מוצלחים שלנו פשוט שמנו את הרעיון באותיות מאוד גדולות באמצע העמוד. אחד השערים הכי מוצלחים מבחינת מכירות היה פשוט כיתוב גדול של 'איך לא לשלם מסים'".

אחד העיצובים של טורלי | צילום: עמית שעל

 

אתה במודע מנסה ליצור משהו שימכור טוב?

"אנחנו מקבלים דוחו"ת מכירות, אנחנו מגזין מסחרי, אבל אנחנו לא מכוונים את התוכן לזה".

 

קורה שאתה אומר "אני יודע שזה לא ימכור הכי טוב, אבל אני אעשה את זה בכל זאת"?

"בהחלט, וגם עשינו את זה. גם אני וגם ג'וש יודעים פחות או יותר עד כמה סיפור יצליח בדוכני המכירות, אבל חשוב לנו שעל השער יהיה הסיפור שאנחנו מאמינים בו. אנחנו לא רודפים אחרי מכירות בצורה נואשת".

 

"מגזין טוב זה מסע"

 

מצד שני, גם הוא מודה, מרבית המגזינים כיום כן רודפים נואשות אחרי מכירות - פשוט כי אין להם ברירה. "סימן שאלה גדול תלוי כיום מעל ראשיהם של המגזינים", הוא אומר, "זה גורם לתחושה מאוד לא נעימה אצל מי שעובד בתעשייה. אתה מרגיש די פגיע, אנשים לא יודעים מה יהיה עתיד הקריירה שלהם. זה מוביל למגזינים יותר שמרניים, אנשים לא רוצים לקחת סיכונים. זו מתקפה יומיומית, אבל אנחנו מנסים להתעלם ממנה כמה שאפשר ופשוט לייצר מגזין מעולה".

 

אתה חושב שהמגזינים ילכו וייעלמו?

"אני חושב שהם ישרדו. מהבחינה הזאת אני אולי דינוזאור בן 35, אבל אם אני כבר דינוזאור אני מעדיף להיות טירנוזאורוס רקס, להיות כעוס ולהילחם כדי לשכנע אנשים שהמגזינים עדיין רלבנטיים".

 

ולמה הם עדיין רלבנטיים?

"כי זו דרך ייחודית להעברת מידע, אין לך את זה באינטרנט. באינטרנט אתה מקליק פה, מקליק שם, זה מאוד היפראקטיבי. מגזין טוב לוקח אותך למסע מההתחלה ועד הסוף, הוא סבלני, הוא גורם לך לרצות להמשיך לקרוא".

 

קמילה ואייחו: דפני ליף של דרום אמריקה / מיכל פופובסקי

היא משתקת את עיר הבירה, מכניסה את הנשיא להתקף חרדה, שני שרים כבר פוטרו בגללה ומנהיגי מדינות מדברים עליה בהערצה. היא משלבת כריזמה עם ענווה ופשטות, יופי כובש ויכולת רטורית. קמילה ואייחו, יו"ר אגודת הסטודנטים של צ'ילה, עומדת לשנות את פניה של דרום אמריקה.

שנים רבות לא נשמע באמריקה הלטינית קול מרדני נשי שסחף אחריו כה רבים. צ'ילה אמנם נחשבת לכלכלה היציבה, המצליחה והחופשית באזור, אבל כבר ארבעה חודשים שתנועת המחאה בהנהגתה של ואייחו, סטודנטית לגיאוגרפיה בת 23, היא הסיוט של נשיא צ'ילה, המיליארדר הימני סבסטיאן פיניירה, שהמודל הכלכלי הניאו־ליברלי שעליו גאוותו הולך ומתערער.

מה שמכונה "החורף הצ'יליאני" (פרפראזה הפוכה גיאוגרפית ל"אביב הערבי") החל כזעקה של סטודנטים שדרשו מהממשלה לקחת אחריות על מערכת החינוך, שעברה הפרטה קיצונית שהחלה עוד בתקופת הרודן אוגוסטו פינושה והתחזקה בתקופת פיניירה. בתוך זמן קצר הצטרפו לסטודנטים עוד ועוד מגזרים, והתנועה הפכה למחאה כוללת נגד עושק האזרחים, שזוכה לתמיכת 80% מהצ'יליאנים.

סטודנטים ותלמידי תיכון קראו לחינוך איכותי לכל, השתלטו על 300 מוסדות לימוד ואינם מאפשרים את פתיחת שנת הלימודים; שביתה כללית בת יומיים של עובדי המגזר הציבורי שיתקה חלקים שלמים במשק, ובערים מתקיימות באופן קבוע הפגנות של מאות אלפים. גם פיטורי שר החינוך לא הרגיעו את המחאה, ושרת התרבות פוטרה לאחר שכתבה בטוויטר: "אם תחסלו את הכלבה, תחסלו את המחאה". ואייחו מסתובבת כיום עם אבטחה משטרתית.

בתקופה שבה מרבית מדינות דרום אמריקה מונהגות על ידי ממשלות סוציאליסטיות, ואייחו והמחאה שהיא מובילה זוכות לתמיכת רבים ממנהיגי האזור, שחוששים מהתפרצויות דומות אצלם. "כולנו מאוהבים בה", אמר לאחרונה סגן נשיא בוליביה. פרשנים רבים נותנים לה סיכוי טוב להפיל את הממשלה הנוכחית וצופים לה עתיד פוליטי גדול. היא לא מכחישה את שאיפותיה הפוליטיות, והפכה לדמות קאלט באינטרנט, עם שירי הלל ליופייה ביוטיוב, אתרי מעריצים וניסיונות לחקות את הסגנון הלא מתאמץ שלה - ג'ינס צמוד, צעיף סביב הצוואר ושיער גולש ברישול.

ג'ף בזוס: הסטיב ג'ובס הצנוע / איתי שמושקוביץ

ג'ף בזוס, מייסד ומנכ"ל אמזון, נהג לצאת כילד לטיולים עם סבו וסבתו, כשהוא מנצל כל רגע פנוי לחישובים סטטיסטיים. אחרי שעיבד נתונים מתשדירים נגד עישון ששמע ברדיו הוא סיפר לסבתו שהיא עומדת לאבד שש שנים מחייה בגלל העישון.

"ציפיתי למחמאות על כך שבגיל עשר הצלחתי לחשב דבר כל כך מורכב", סיפר בזוס בנאום שנשא בשנה שעברה בפני בוגרי אוניברסיטת פרינסטון, "אבל סבתי פרצה בבכי. אחר כך סבי אמר לי: 'ג'ף, יום אחד תבין שקשה יותר להיות נחמד מאשר להיות חכם'. חוכמה, הבנתי, היא מתנה. להיות נחמדים זו בחירה שעלינו לעשות".

17 שנים בליגת העל

אף שאמזון, ענקית הספרים המקוונת שייסד, היא שם שגור בכמעט כל בית ברחבי הגלובוס, דמותו של בזוס היא ההפך הגמור מ"כוכב־על" במושגי עמק הסיליקון. בזוס כנראה לא פחות גאון מסטיב ג'ובס, הסופרסטאר האולטימטיבי של ההייטק, ולבטח לא פחות חדשני ממנו, אך הוא עושה את מהפכותיו בשקט ובצניעות, בלי להפוך את אמזון לדת ואת עצמו לנביא. הוא נשאר חנון חובב סטטיסטיקה שעדיין מתאמץ להיות נחמד לאנשים.

ב־17 שנות קיומה של אמזון, על רקע צמיחת ההייטק וקריסת בועת הדוט.קום, התרבות המתחרים והשינויים המהירים בעולם הטכנולוגיה, בזוס המשיך - בחנוניות שקטה - למצוא תמיד את הדבר שישאיר אותו ואת אמזון בחזית. מלבד חנות הספרים והקורא האלקטרוני קינדל, אמזון מספקת כיום שירותי מחשוב ואחסון לאתרים; מחזיקה במנוע המלצות מהחכמים ברשת; מתחרה באייטיונס במכירת שירים והשכרת סרטים; מתחרה ב־eBay בכך שהיא נותנת גם לחנויות אחרות למכור דרכה; ואפילו מתחרה בגרופון עם דילים יומיים. לפי שמועות, החברה גם תשיק בקרוב טאבלט משלה, שיתחרה באייפד. בזוס מנצח על החברה מיומה הראשון, ועושה זאת עם חזון שיווקי אישי והתחפרות בפרטים הקטנים, אבל בלי כנסים דרמטיים בעלי סממנים דתיים.

לא נביא, לא מורם מעם

ייתכן שבזוס גם קצת נעדר את הכריזמה של סטיב ג'ובס: אירועי השקת הגרסאות השונות של קינדל אינם זוכים לסיקור ורעש כמו ההשקות של דגמי האייפון, בין היתר כי בזוס עצמו לא משדר במהלכם התלהבות מידבקת ולא מבטיח שחיי האנושות עומדים להשתנות. הוא גם לא נוהג כנביא מורם מעם; אחרי השקת הקינדל הראשון, למשל, הוא הגיע לתוכנית של מרתה סטיוארט. נסו לדמיין את ג'ובס מבקר אצל סטיוארט כדי להסביר את יתרונות האייפד.

ההבדל בין בזוס לג'ובס בולט במיוחד בספר מ־2003, "Code Name: Ginger", שמתאר את המצאת הסגוויי. הממציאים נפגשו עם ג'ובס ובזוס יחדיו כדי לקבל מהם עצות. ג'ובס התפרץ לכל משפט שני, הסביר איפה הממציאים טועים ודחק בהם לבצע השקה רעשנית. בזוס השמיע את הערותיו בטון רגוע, והציע דווקא להתחיל בפיילוט בסינגפור, שתספק קהל נסיינים גדול, סביבה סגורה והוכחת היתכנות שלא תאפשר ליצרני הרכב לטרפד את העסק. בסופו של דבר הושק הסגוויי במעין פשרה בין הגישות, ונחשב לכישלון שיווקי בארצות הברית.

החלטורה: כרית אוויר לסלולרי

אף שהוא מכהן כנשיא, מנכ"ל ויו"ר אמזון, לבזוס נשאר עוד זמן פנוי. באחרונה נודע כי הוא חתום על פטנט של כריות אוויר לטלפונים סלולריים שנפתחות כשהחיישנים מזהים שהוא נמצא בנפילה, כולל קפיץ שמשתחרר מהמכשיר ועוצר את הנפילה, ואף מנגנון הנעה שפולט גז ומביא לנפילה רכה יותר. הפטנט, מתברר, הוגש כבר לפני שנה וחצי, אבל רק עכשיו פורסם. זה לא הפיתוח הסודי היחיד של בזוס: בשנת 2000 הוא הקים את BlueOrigin, שעוסקת בפיתוח תחבורה זולה ובטוחה לחלל. הסיפור התגלה רק ב־2003, כשבזוס החל לרכוש קרקע עבור החברה, ורק בסוף 2004 הוא עצמו חשף טפח מהפרויקט.

לפני כמה חודשים התגלה גם פרויקט שאפתני נוסף שלו: שעון שיעבוד במשך עשרת אלפים שנה. הרעיון הוא שמחוג אחד יזוז אחת לשנה, והשני יזוז בכל מאה שנה. המטרה, על פי בזוס, היא להפוך את השעון לסמל של חשיבה לטווח ארוך. בזוס תרם לפרויקט חלק קטן מההון שלו, 42 מיליון דולר, ובראיון ל"Wired" הוא נשמע נלהב: "במהלך חיי השעון ארצות הברית תחדל מלהתקיים, ציוויליזציות יעלו וייפלו, ימציאו שיטות ממשל חדשות. אף אחד לא יודע איך ייראה העולם שאליו יגיע השעון הזה. עוד 4,000 שנה מישהו יסתכל על השעון הזה וישאל - היי, למה לעזאזל בנו את זה?".

רנדי צוקרברג: האחות של מארק / איתי שמושקוביץ

איש אינו יודע מה תעשה חברת המדיה החברתית R to Z. אבל מאחר שהאשה שהקימה אותה היא רנדי צוקרברג, האחות של מארק, הסקרנות בעמק הסיליקון בשיאה. איומים של בני משפחת צוקרברג לשנות את העולם נלקחים שם ברצינות

מאריו בטאלי: השף שחייבים לאכול אצלו / מיכל פלד פליישר

בשנים האחרונות אי אפשר לנחות בניו יורק בלי שמישהו ימליץ לך בהתלהבות על המסעדה האחרונה של השף־כוכב מאריו בטאלי. מה שהתחיל ב־1998 עם באבו היוקרתית הפך לאימפריה חובקת יבשת שמונה לא פחות מ־19 מסעדות, ועם יהלום חדש בכתר: איטאלי, קצת יותר מ־4,600 מ"ר של מקדש אוכל שאין כמעט תייר חובב מזון שלא מבקר בו. עם מיקום נהדר על השדרה החמישית מול מדיסון סקוור פארק, איטאלי היא ההוכחה שבטאלי מתכוון להצהרת הכוונות באתר שלו: הוא עושה את הכל גדול יותר, אמיץ יותר וגם קל יותר לזיהוי.

איטאלי היא יציר כלאיים, ואף על פי שהסניף בבעלותו של בטאלי עשה אותה מפורסמת בעולם כולו, הוגה הקונספט הוא יזם איטלקי שהפך בית חרושת נטוש בטורינו לסניף הראשון. מצד אחד, אפשר לקנות שם כמעט כל מוצר אכיל שעולה על הדעת, והמבחר נדמה אינסופי. מצד שני, בתוכה מפוזרות חמש מסעדות קטנות, שמבשלות את מוצרי החנות, ועל גגה גינת בירה. כשאיטאלי נפתחה באוגוסט 2010 ראש העיר מייקל בלומברג הגיע, ושיבח את בטאלי ושותפיו על שהוסיפו 300 משרות חדשות למצבת העובדים בעיר. שבועיים לאחר הפתיחה, אנשים עדיין עמדו בתור כדי להיכנס.

חלק מסוד קסמו של בטאלי טמון בדמותו: מדובר בג'ינג'י ענק וככל הנראה עצבני. הוא הופיע ב"איירון שף" (הסדרה שהיוותה השראה ל"קרב סכינים" הישראלית) 24 פעמים, מתוכן זכה ב־19, אך סירב בתוקף להמשיך לאחר שהרשת המשדרת ביטלה את תוכניתו האישית. הוא טיפח יריבות עם השף־כוכב האנגלי גורדון רמזי, שאת האוכל שלו כינה "משעמם", ואפילו דיבב ארנב בסרט "מר שועל המהולל" (את השועל דיבב ג'ורג' קלוני).

למרות היותו אמריקאי לחלוטין, בטאלי מתמחה במטבח האיטלקי (סבא של סבא שלו היגר לסיאטל מאיטליה, והוא עצמו נולד בעיר). אין לו גם מי יודע מה השכלה קולינרית - את לימודי הקורדון בלו בלונדון עזב "מחוסר עניין". המסעדות שלו כולן, גם העממיות שבהן, נחשבות יקרות יחסית, אבל "לאכול במסעדה של בטאלי" הפך כבר מזמן לסמל סטטוס. ועל סמלי סטטוס, כידוע, משלמים.

דרק סייברס: סוג חדש של יזם הייטק / טלי שמיר

אחרי שמכר את החברה שלו ב־22 מיליון דולר, תרם את רובם וחי בכל העולם, הליצן לשעבר מתפנה לחנך את הדור הבא של היזמים: "עסק הוא לא עניין של כסף. זוהי דרך להגשים חלומות"

עצה ראשונה: להתחיל חברה בלי כסף זה יתרון. אתה לא צריך כסף כדי להתחיל לעזור לאנשים

כל מה שדרק סייברס רצה זה לעשות מוזיקה. בגיל 27 הוציא דיסק ראשון, הופיע עם להקות שונות ברחבי העולם, ובשאר הזמן התפרנס מלהיות מוזיקאי־ליצן בקרקס בעיר מגוריו, וודסטוק שבמעלה מדינת ניו יורק.

ואז, יום אחד, הוא החליט שהוא רוצה למכור את הדיסק שלו באינטרנט. השנה היתה 1997, ואף חנות מקוונת לא הסכימה למכור אלבומים של מוזיקאים עצמאים. סייברס החליט שהוא הולך לעשות את זה לבד: הוא לימד את עצמו תכנות, ואחרי ימים של ניסוי וטעייה הצליח לשתול כפתור "קנה עכשיו" באתר שלו. כשסיפר לחבריו המוזיקאים על החידוש, שאל אותו אחד מהם: "אתה יכול למכור גם את הדיסק שלי?".

סייברס חשב רגע ואמר: "בטח, אין בעיה".

את מה שקרה אחר כך אי אפשר היה לחזות: סייברס צירף לחנות המקוונת שלו עוד ועוד חברים, וכשהבין שהתחביב שואב את רוב זמנו החליט להפוך אותו לעסק. הוא קרא לאתר שלו סי.די בייבי וגבה 35 דולר מכל מוזיקאי שהתווסף למערכת ו־4 דולר מכל דיסק שנמכר. שנתיים אחר כך, כשגלגל מיליון דולר בחודש, הוא שכר את העובד הראשון שלו.

העסק המשיך לצמוח, וסי.די בייבי הפכה לחנות המוזיקה העצמאית הגדולה ברשת, עם יותר מ־150 אלף מוזיקאים. הכל קרה, לדברי סייברס, כי הוא "אוהב לעזור לאנשים".

עצה שנייה: כשאתה בונה חברה, אתה בונה אוטופיה. זה המקום לעצב עולם מושלם

ב־2008, עם 85 עובדים ומחזור חודשי של 4 מיליון דולר, סייברס החליט למכור. לאחר ששקל ברצינות להטמין חמישה כרטיסים מוזהבים בדיסקים, כך שאחד המוצאים יוכל להיות בעלי החברה (כפי שעשה ווילי וונקה ב"צ'רלי בממלכת השוקולד"), הוא ערך מכרז ומכר את האתר לחברה שנתנה הצעה נמוכה יחסית, אבל "הבינה טוב יותר את הלקוחות". מאחר שהוא מצהיר על עצמו כמינימליסט, את 22 מיליון הדולרים מהמכירה הוא תרם לעמותה שהקים, והוא עצמו מקבל מדי שנה 5% מערכה. אחרי מותו יוקדשו כספי העמותה לחינוך מוזיקאים.

את מסעו המדהים שוטח עכשיו סייברס בספרון בן 77 עמודים בשם "כל מה שאתה רוצה: 40 שיעורים לסוג חדש של יזמים" ("Anything You Want: 40 Lessons for a New Kind of Entrepreneur"), שיצא בארצות הברית. מעבר לסיפורו האישי, "כל מה שאתה רוצה" הוא גם ספר ניהול יוצא דופן, ובו עצות ליזמים של ימינו, ובראשן הנחת־העל של סייברס, שקובעת ש"עסק הוא לא עניין של כסף. זוהי דרך להגשים חלומות עבור אחרים ועבור עצמך".

"עסק יכול להיות יצירתי כמו ציור", הוא אומר בראיון טלפוני מביתו בסינגפור, שאליה עבר לאחרונה, "זה לא חייב להיות ציור שמן של ואזה עם פרחים. זה יכול להיות כל מה שאתה רוצה - כולל גישה שונה לחלוטין לעסקים".

לצפייה בהתפתחות העסק של סייברס לחץ כאן

יצירת האמנות הפרטית של סייברס כללה הרבה עקרונות שלמראית עין לא נשמעים מאוד חכמים פיננסית: הוא סירב לכלול פרסומות באתר ("זה יהיה כמו לשים מכונת קוקה־קולה במנזר"), מעולם לא דרש מהקונים שלו לחתום על טופסי תנאים מסורבלים המקובלים ברכישות באינטרנט ("האם אי פעם קראת את הטפסים האלה?"), סירב למכור באתר אלבומים של חברות תקליטים (“זה מקום לעצמאים בלבד, מוזיקאים שבחרו לא לתת את הזכויות שלהם לתאגידים"), והתעקש לעבוד טכנית על האתר בעצמו גם אחרי שהחברה הפכה לגדולה ומצליחה - פשוט כי הוא אוהב לתכנת.

עצה שלישית: בניית חברה היא דרך לשפר את העולם תוך כדי שיפור עצמך

סייברס ניסה ככל יכולתו לשמור על העסק שלו קטן, אבל העסק גדל וגדל. עוד ועוד מוזיקאים עצמאים רצו למכור את המוזיקה שלהם ברשת, ומעריצים בכל העולם רצו לקנות את הדיסקים האלה. פעם אחת, בכנס בלוס אנג'לס, מישהו שאל את סייברס: "מה אם כל מוזיקאי היה פשוט מקים חנות באתר שלו? זה יהיה הסוף של סי.די בייבי".

"האמת", ענה סייברס, "לא אכפת לי מסי.די בייבי. אכפת לי רק מהמוזיקאים. אם יום אחד הם לא יצטרכו את סי.די בייבי זה יהיה נהדר".

 

קרה שקראו לך נאיבי?

"בטח! הרבה אנשים ששומעים אותי מדבר או קוראים את הספר שלי חושבים שאני נאיבי ושאני לא רוצה כסף. הם אומרים דברים כמו: 'זה טוב בשבילך כי אין לך ילדים, אבל אני צריך להרוויח'. הם מפספסים את הפואנטה. הגישה הזאת לעסקים - היותר נדיבה, אנושית ורגועה - היא נתיב להצלחה עסקית. היא גורמת ללקוחות שלך לאהוב אותך, ולא רק שהם ישמחו להוציא אצלך כסף, הם גם יגידו לכל החברים שלהם שאתה מגניב".

עצה רביעית: אתה לא יודע מה אנשים באמת רוצים עד שאתה מתחיל לעשות את זה

בעקבות הצלחת הספר הפך סייברס למרצה מבוקש (ההרצאות הקצרות שלו בכנסי TED הפכו ללהיט ויראלי היסטרי) ורבים מבקשים לשמוע את עצתו, אבל הוא לא מרגיש בנוח עם המעמד. "כבר שנים שאני מייעץ למוזיקאים, עם זה אין לי בעיה", הוא אומר, "אבל אני לא מרגיש מספיק בטוח לתת עצות על עסקים. בגלל זה אני פשוט מספר את הסיפור הקטן שלי ואומר: זה מה שקרה לי ואני מקווה שגם אתם תמצאו בזה תועלת. תוך כדי כתיבת הספר שאלתי את עצמי אם מה שקרה לי היה מקרי. ראית את הסרט 'פורסט גאמפ'?".

כן.

"ב'פורסט גאמפ' דברים פשוט קרו לו, הוא היה במקום ובזמן הנכון. אני באמת הייתי מוזיקאי פשוט שבנה אתר כתחביב ודברים פשוט התחילו לקרות".

אבל אין ספק שלמרות הצניעות, מה שקרה לו הוא לא רק סיפור פורסט־גאמפי מקרי, אלא דוגמה ומשל לעתיד של עולם העסקים. בעולם שבו המידע זורם במהירות וביקורות של לקוחות הופכות לכלי שיווקי משמעותי, אין סיבה שאנשים לא יעדיפו עסקים ידידותיים ושקופים על פני עסקים גדולים וצבועים.

"אני חושב שהרבה אנשים בעולם שמחים לשלם - על מוזיקה ועל כל דבר. הם פשוט רוצים לדעת שהכסף הולך למקום הנכון", מסכים סייברס, "עסקים שפעם חשבו שללקוחות שלהם אין ברירה צריכים פתאום להיות נחמדים יותר. לקוחות תמיד ישמחו לעזוב חברה שהיתה רעה אליהם".

עצה חמישית: הצלחה מגיעה משיפור ומהמצאה בלתי פוסקים, לא מהתעקשות על לעשות מה שלא עובד

כשסייברס מדבר על גישה אנושית ונדיבה יותר ללקוחות, הוא לא מתכוון לסיסמאות ריקות. דוגמה לכך היא השאלה "יש בקשות מיוחדות?" שהופיעה בסוף כל טופס הזמנה מהאתר. פעם לקוח ביקש מסטיק קינמון, וקיבל אותו עם המשלוח. בפעם אחרת מישהו ביקש דיונון - וקיבל. אם תחפשו ברשת את המילים CD Baby ו־Squid, תוכלו לראות את הקונה הנלהב מספר על ההפתעה.

אתה אומר שהכי חשוב זה לדעת מה הלקוחות שלך רוצים. אבל מה אם מה שהלקוחות שלך רוצים זה כלי נשק או מלא קוקה־קולה?

"את מתכוונת משהו שרע להם או רע לעולם? עבורי זה די מובן מאליו שאתה אמור להפוך את העולם למקום טוב יותר, כמו שזה מובן מאליו שעסק חייב להיות רווחי, אבל נכון שיש הרבה עסקים שאין להם את הכלל הזה. אני מניח שזה יותר עניין של החלטה אישית. אולי זה הכרחי למערכת האקולוגית, כמו שכרישים הכרחיים באוקיינוס".

עצה שישית: לעולם אל תעשה משהו רק בשביל הכסף

מי השפיע עליך?

"בעיקר התבוננות עצמית. הגישה שלי, שאומרת ששמחה חשובה מרווח וחופש חשוב יותר מאשר להיות עשיר - באה מלהיות מוזיקאי, מלרצות לעשות אמנות ולהביע את עצמי על ידי בחינת גבולות".

וכסף?

"כן, רציתי כסף. אולי רציתי להיות מיליונר, אבל לא רציתי להיות מיליארדר. כשהחברה גדלה משהו השתנה עבורי. הייתי צריך לוודא שאני אישית מאושר, כי קל מאוד להישחק ולהפוך לאומלל".

מה אם מישהו מסתכל עמוק פנימה ומה שהוא רואה שם זה רק שהוא רוצה מלא כסף?

"את יודעת מה - אם זו התשובה שאתה מוצא כשאתה לגמרי כן עם עצמך, אז מעולה, לך על זה. אם לעשות כסף זה באמת מה שמשמח אותך, אתה לא צריך לתקן את זה.

"הקטע הוא שלא משנה מה תבחר, תמיד יהיה מי שיגיד לך שאתה טועה. אם תגיד: 'אני רק רוצה כסף', יגידו לך שאתה נורא וחמדן. אם תגיד: 'אני רוצה חופש', מישהו יגיד לך לשים לב לתזרים המזומנים. אתה צריך להתעלם מאנשים שאומרים לך מה אתה אמור לעשות, ופשוט לעשות מה שמשמח אותך".

עצה שביעית: הפוך את עצמך לבלתי נחוץ בעבודה השוטפת של העסק שלך

ב־2007 הביט סייברס עמוק אל תוך עצמו וגילה שכבר לא משמח אותו להיות הבעלים של סי.די בייבי. זה לא קרה סתם. הכל התחיל, הוא מספר, אחרי שגילה במקרה שהעובדים שלו החליטו לחלק לעצמם את רווחי החברה. "מחקתי פרק או שניים בספר שנכנסו לפרטים גועליים, כי זה כמו לספר על פרידה רומנטית, אין בזה לקח לאף אחד", הוא אומר בשקט, "אם אתה נכנס לפרטים אתה פשוט בוכה".

תגרום לנו לבכות.

"אני לוקח אחריות מלאה עכשיו, אבל בעבר חשבתי שהעובדים שלי מתנהגים כמו ילדים מפונקים. נתתי להם כל מה שהם ביקשו: הטבות, בונוסים, תארים ומה לא. הייתי כמו האבא של הילדה המפונקת ורוקה סולט ב'צ'רלי בממלכת השוקולד' — זה שלא יודע להגיד לא".

והיה להם הכוח לקחת לעצמם את הרווחים?

"כן, ושוב באשמתי. נתתי למנהלת הכספים שליטה מלאה על חשבון הבנק ולא שמתי לב למה שקורה. זה ההבדל בין האצלת סמכות לבין ויתור על הסמכות שלך. אתה לא יכול לוותר לגמרי על סמכות".

סייברס הבין שאם הוא רוצה להיות מאושר עליו להיפטר מהבייבי. "כבר היו לי כמה מיליונים, וזה הספיק לי", הוא מסביר, "גם אם יהיו לי עשרה ילדים זה עדיין מספיק. כל דבר מעבר לזה הוא אגו טריפ".

עצה שמינית: הסיבה האמיתית לעשות כל דבר היא להיות מאושר, עשה רק מה שמשמח אותך

אחרי שמכר את החברה החליט סייברס שהוא רוצה לגור "בכל העולם". עם אשתו הוא בדק כמה מקומות (כולל ישראל, שהיא לדבריו "מקום מרתק. אשמח לגור שם יום אחד") והחליט על סינגפור.

מה אתה עושה עכשיו?

"בגדול אני עובד על עסק חדש בשם MuckWork, שיעזור למוזיקאים בדברים שהם לא רוצים לעשות - להזמין מלון או צלם או לתאם הופעות".

וזה יהיה עסק גדול?

"אני עכשיו במצב מוזר - אני לא צריך את הכסף. אני עושה את זה כי אני חושב שזו בעיה מעניינת ונראה לי שיהיה לי כיף. אני חושב שהעסק יהיה רווחי, אבל אני אופתע אם זה יהיה ענק".

 

טים קוק: היורש של סטיב ג'ובס / איתי שמושקוביץ

אם סטיב ג'ובס, האיש החזק והיצירתי ביותר בהייטק העולמי, מינה ליורשו דווקא מנהל לוגיסטיקה אפרורי בעל התמחות בסוגי חומרים, כנראה הוא יודע על טים קוק משהו שהעולם יגלה רק בשנים הקרובות