אין עם מה לקנות מחר במכולת

עשרות המלצות, שפרוסות על פני מאות עמודים שמוגשים באריזה ידידותית להפליא, מנומקת ומלומדת, מלווה בביאורים וגרפים כמעט כמו של ספר לתלמיד תיכון - זה מה שהנפיקה ועדת טרכטנברג תוך פרק זמן כמעט בלתי אפשרי שניתן לה לצורך המשימה היומרנית לעשות "שינוי חברתי כלכלי" במשק הישראלי.

השאלה הראשונה שאמור כל אזרח לשאול את עצמו כעת היא עם מה הוא הולך מחר למכולת: האם מישהו מבטיח לו שהחל מהשנה הבאה יהיה יום לימודים ארוך? לא. האם מישהו מבטיח שמחירי הדירות יהפכו להיות שפויים יותר? לא. האם לאמהות חד הוריות יהיה קל יותר להשתלב במעגל העבודה? גם כאן התשובה היא לא.

חברי ועדת טרכטנברג אמנם הוכיחו שכאשר רוצים לבנות תוכנית לשינוי מקיף בסדרי העדיפויות במשק אפשר לעשות את זה תוך פחות מחודשיים. אבל הסיבה לכך אינה רק הלחץ הציבורי אלא גם העובדה שחלק לא מבוטל מההמלצות אינן בבחינת רפורמות חדשות, אלא רעיונות והצעות ששכבו במגירות במשרדי האוצר והמשרדים האחרים, ורק חיכו שמישהו ינער מהן את האבק.

גם הפעם, המבחן יהיה בביצוע

הנה כמה דוגמאות: הקיצוץ בתקציב הביטחון שמדי שנה עולה לדיון, צמצום הסחבת ביישום החלטות מנהל מקרקעי ישראל, הגדלת היכולת של המדינה לטפל באופן שורשי במונופולים שבבעלותה - כמו למשל בתחרות בנמלים - ואפילו החלת חוק חינוך חובה מגיל 3. אלה רק ארבעה נושאים שאליהם נדרשה ועדת טרכטנברג, מבלי לחדש דבר.

לפיכך, המבחן האמיתי יהיה בביצוע. כאן, באופן טבעי, חברי הוועדה מעבירים את הכדור הלאה לצוותי המשך, ועדות ביניים ושאר ירקות. ועדת טרכטנברג אפילו מציידת את הוועדות הבאות בלוחות זמנים. אלא שהפעם כבר לא מדובר בשבועות אלא בחודשים ואפילו בשנים. בשורה התחתונה, לאזרח הממוצע אין הרבה עם מה ללכת מחר למכולת.

לזכותה של הוועדה ייאמר שחבריה הפכו כמעט כל אבן בחיי היום יום של האזרח בישראל, ניתחו את כל הכשלים בשווקים, לא חסכו ביקורת מהתפקוד של גופים ממשלתיים ורגולטורים, וממהלכים שנעשו בעבר הלא רחוק שפגעו במרקם החברתי-כלכלי, כולל כאלה עליהם חתום בנימין נתניהו בעצמו, ממנה הוועדה.

לזכותה של הוועדה ייאמר גם שלאורך כל תקופת עבודתה היא היתה קשובה לרחשי הציבור והדבר בא לידי ביטוי גם בהמלצותיה. היא נותנת מענה לצורך להטיל מסים כבדים יותר על המאיונים העליונים, והדוגמאה הבולטת לכך היא הוספת מדרגת מס על הכנסה נטו של כ־83 אלף שקל נטו בחודש (למרות שהתמורה הצפויה מהמדרגה הזו היא זניחה ביותר). יתרה מכך, היא לא התחמקה גם מנושאים טעונים שבהם בחרה שלא לעשות שינוי, כמו מס ירושה או הפחתת המע"מ, ונותנת נימוק מלא לשיקוליה שהנחו אותה.

פספסו את ההזדמנות לטפל בוועדים

אבל דווקא בגלל שלא היססה לגעת בכל פינה בחיינו, חבל שלא ניצלה הוועדה את ההזדמנות לשחוט כמה פרות קדושות, ולטפל באחת המחלות הכי חשוכות שיש עדיין במדינת ישראל: ועדי העובדים החזקים, שמשבשים את חיינו ועולים לקופת המדינה הרבה מאוד כסף. ועדי הנמלים, ועד עובדי הרכבת, ועד חברת חשמל, ועד מנהל מקרקעי ישראל, ועוד אלפים רבים של עובדים שמעכבים רפורמות חשובות במשק, משביתים פעילות על גבו של הציבור, ומצליחים לחמוק מבלי מלתת דין וחשבון על הנזקים.

ועדת טרכטנברג היתה יכולה להיות הזדמנות נפלאה לטפל לא רק במי שצעק יותר חזק - נגד האלפיון העליון, בעד הזוגות הצעירים, נגד הביטחון, בעד החינוך - אלא גם במה שנמצא הרחק מאור הזרקורים. בדבר אחד צודק טרכטנברג שאמר אתמול במסיבת העיתונים ש"הדו"ח הזה הוא לא סוף פסוק". עכשו נותר לראות מה באמת יישאר ממנו.