מלכודת כלל ההוצאה

אחת מטענות המחאה היא כי הפערים הגדולים בחברה הישראלית אינם רק תוצאה של הגלובליזציה ושל השינויים הטכנולוגיים, אלא גם תוצאה של מדיניות. הרושם המתקבל מדו"ח טרכטנברג הוא כי ההמלצות על העלאת ההוצאות על השירותים החברתיים, מחד, ועל העלאת המסים הישירים, מאידך, מאשרות טענה זו. מדובר במדיניות שקיצצה תקציבים חברתיים והורידה שיעורי מס בעקביות, ובכך תרמה רבות להגדלת הפערים בחברה. לכן, צמצום הפערים וקידום הצדק והשוויון אפשריים רק עם שינוי דרמטי במדיניות.

ואולם הרושם השני העולה מהדו"ח הוא כי אף שהוא מציע כמה שינויים בכיוון הנכון, הם אינם יכולים לשנות את המצב באופן משמעותי, מאחר שסורסו על ידי המסגרת הכובלת שבתוכה פעלה הוועדה. מצד אחד מעלים מסים ישירים ומצד שני מגדילים הוצאות על שירותים חברתיים - אך לא נוצר קשר בין השניים. הגדלת המסים הישירים משמשת להורדת מסים עקיפים ומחירים, אך לא למימון הוצאות. מלבד תוספת נקודות הזיכוי, לא ברור כלל אילו מסים עקיפים יורדו ובכמה, ולכן ההשפעה של המיסוי הישיר כלל אינה ברורה.

משהו דומה קורה להוצאות. הגדלת השירותים החברתיים לא תמומן על ידי הגדלת מסים, אלא על ידי הורדת הוצאות אחרות, בעיקר ביטחון וסעיפים תקציביים עלומים הקרויים "רזרבה לעמידה ביעד ההוצאה" ו"תקציב ההתאמות". מאחר שיכולת הוועדה להשיג הורדת הוצאות ביטחון, בעיקר בעתיד, נמוכה ביותר, לא ברור אם ניתן בכלל להגדיל את השירותים החברתיים במלוא השיעור המופיע בהמלצות הוועדה.

ניתוק זה בין השינוי במסים לשינוי בהוצאות נובע מכך שהוועדה סנדלה את עצמה בנאמנות כמעט דתית לכלל ההוצאה. זהו כלל המגביל את ההוצאה הציבורית כך שלא תגדל יחסית לתוצר, ובשנים הקרובות אף תרד ביחס לתוצר. כלל ההוצאה, עם כל השינויים שעבר, הוא שסייע לממשלה להקטין את הוצאותיה יחסית לתוצר, מיותר מ־50% לפני עשור לכ־42% השנה.

גודל ההוצאה הציבורית יחסית לתוצר הוא המדד הפשוט והמקובל למדידת מעורבות הממשלה במשק. הוא חשוב במיוחד בסוגיית הפערים החברתיים, שכן יש מתאם שלילי גבוה בין מדד זה לבין אי־השוויון במשק. ככל שההוצאה הציבורית נשחקת, כך אי־השוויון גדל. את אי־השוויון העצום הקיים בישראל ניתן לראות בגרף המשווה בין מיקומן של מדינות OECD נבחרות במדד ג'יני לאי־שוויון בחלוקת ההכנסות.

לכן, משמעות החלטת ועדת טרכטנברג, לא לחרוג מכלל ההוצאה היא כבילת עצמה בסד. הגידול היחיד שיתאפשר בשירותים החברתיים ינבע מצמצום הוצאות הביטחון. ברור כי כל עוד ישראל רחוקה משלום, היכולת לשינוי של ממש בכיוון זה מאוד מוגבלת.

הדבר העצוב הוא שדווקא ועדה של כלכלנים דבקה בכלל ההוצאה, שאין לו כל הצדקה כלכלית. כלל זה מבטא החלטה פוליטית, כלומר איזו רמה של מעורבות רצויה לממשלה. מכאן, למרבה הצער, עולה גם שזו רמת אי־השוויון שהממשלה רוצה.

פרופ' זעירא עמד בראש הצוות הכלכלי של ועדת המומחים האלטרנטיבית