"אפשר לייצר בארץ 30% מהטקסטיל שמביאים מחו"ל"

קירות מפעל הטקסטיל של ריטייל ישראל בעיר אירביד שבירדן עמוסים בתמונות של נעה תשבי, הפרזנטורית של רשת האופנה ML. בין חיוך צחור למחשוף קורץ, רכונות פועלות מקומיות עטויות חיג'אב ותופרות במרץ. אבי מלכה, בעלי ריטייל ישראל, שמפעילה את רשתות האופנה ML, ג'אמפ ומאמ'ז, כבר מזמן הפסיק להבחין באירוניה שבמחזה. מלכה חי עמוק בתוך המציאות ההזויה של המזרח התיכון, הוא יודע לספר בדיחות על המלך חוסיין וראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר, יודע מה ההבדל בין חברוני לאירבידי וכמה זמן לוקחת הנסיעה מעמאן לביירות כדי לאכול צהריים על חוף הים התיכון.

מלכה הוא לא שמאל פוליטי, ודאי שלא שמאל סהרורי. בנוסף למפעל באירביד הוא נעזר גם בשירותיו של מפעל נוסף בשטחים שמחוץ לעיר, שבו עוסקים פועלים זרים מהודו בייצור אריגים תחת שמירה צבאית ירדנית קפדנית. את הייצור של ריטייל ישראל בנה מלכה בשנתיים האחרונות תוך הישענות גדולה על ירדן מסיבות כלכליות בלבד. "יש פה תשתיות. לא צריך לבנות כלום", הוא אומר. "היו פה מרכזי טקסטיל שהתרוקנו כשהאמריקאים עברו למזרח. יש פה שטח, לא חסר - 60 סנט למ"ר, אין ארנונה. יש ויזה עסקית - אתה נכנס ויוצא חופשי. לא רק שלא אומרים לך מה להכניס ומה לא, אלא גם מצמידים לך שוטר וליווי מקדימה ומאחורה ולא צריך לשלם כלום".

פועלות במפעל ריטייל ירדן | צילום: עידו איז'ק

במפעל באירביד יש לא מעט מכונות תפירה שוממות, מרוכזות לצד אולם הייצור הגדול, רק ממתינות לידיים עובדות שיאיישו אותן. מלכה לא רוצה לייצר אופנה עבור מותגים אחרים אלא לשמור את יכולת הייצור לקבוצה שלו, יכולת שמאפשרת לו להזיז ולספק סחורה מהר. אחרי שקלט את ג'מאפ ואת מאמ'ז מידי כונסי נכסים, ונדרש למלא בזריזות את המדפים ולהחזיר את הרשתות לפעילות מלאה, הוא מעדיף להחזיק באפשרות להגדיל את התפוקה במהירות.

סין התברגנה והיצרנים מחפשים אלטרנטיבות

חשבתם שיותר זול לייצר בסין? למלכה יש חדשות בשבילכם. סין התברגנה, התייקרה, מעמד הביניים שם צומח ולא רוצה לעבוד במתפרות תמורת שכר זעום, וכבר עתה 30% מתעשיית האופנה במדינה מופנים לצריכה מקומית. השכר במדינה זינק: פועל סיני שהרוויח 60 דולר בחודש לפני עשור מרוויח כיום 380 דולר לחודש - 80 דולר מעל שכר המינימום הירדני. בשנים האחרונות מפעלים בסין החלו לברוח ליעדים זולים יותר כמו אינדונזיה ובנגלדש. "כל מה שצריך רק לגזור ולתפור, בלי תהליכי ייצור מסובכים - אפשר לעשות בירדן זול יותר מבסין", אומר מלכה.

ההתפרעויות במצרים ואי־השקט ביהודה ושומרון על רקע אפשרות ההכרזה על מדינה פלסטינית לא מפחידים את מלכה. הוא בטוח שגם בביקור הבא שלנו בירדן, בעוד כמה שנים, נראה במקום מפעלים של כל ענקיות האופנה המקומיות. אלה ייהנו ממיקום על קו הגבול שבין העולם השלישי לראשון, ויצליחו לנצח את הענקיות הבינלאומיות באמצעות מתן תגובה מהירה ללקוח בחנות - ובזול.

יתרון נוסף של הייצור בירדן, לדבריו, הוא איכות המוצרים. "אני מתבייש להגיד אבל הם קפדניים יותר מאיתנו", מסביר מלכה. "הם יעבדו עוד משמרת לילה ויוציאו סחורה באיכות גבוהה כשהם עוברים פריט פריט על כל חוט, כי זה המקום שממנו הם אוכלים".

יתרונות הקרבה הפיזית והייצור המהיר

מחיר העבודה הזולה תנאי עבודה נוחים, אלא אם אתה עובד זר הפועלות הירדניות מקבלות ימי מחלה ותנאים נוחים. אך במפעל שמחוץ לעיר התמונה שונה גיל קליאןלכתבה המלאה

רשת האופנה הספרדית זארה הביאה לעולם בסוף שנות התשעים קונספט קמעונאי חדש בשם Fast Fashion, או אופנה מהירה. הקונספט שבר את התפיסה הרווחת עד אז שלפיה מביאים לחנות קולקציה ומוכרים אותה. האופנה המהירה הכירה בכך שלא ניתן לצפות את הטרנדים של החודש הבא, והעניקה ללקוח את הכוח להגיד לרשת האופנה מה לייצר. איך עושים את זה? מייצרים כמויות קטנות מכל דגם, וממשיכים לייצר רק את הדגמים שנמכרים בחנות.

לדברי מלכה, קונספט האופנה המהירה הוא שמעניק לייצור בירדן את הערך האמיתי שלו. "כשאני מזמין פריטים מבנגלדש, אני צריך להזמין לפחות 10,000 פריטים מכל דגם, ואני מחכה חצי שנה עד שהם מגיעים", הוא מסביר. "בירדן אנחנו יודעים להכניס בד בבוקר ולהוציא סחורה למחרת".

הייצור המהיר נותן מענה ללקוחות תזזיתיים במיוחד. "הצבעים משתנים פעם בחודש. מי ידע לפני חודש שכחול רויאל יהיה הצבע הכי חם עכשיו?", ממשיך מלכה. "הדברים זזים כל הזמן. במקום לקנות לחצי שנה אפשר לייצר פעם בחודש, ומדובר בהפחתת סיכונים משמעותית לחברה".

גורמים בענף הטקסטיל טוענים ששיטת הייצור המהיר טובה עבור מלכה, כי הפעילות שלו מאופיינת בסדרות קטנות של פריטים, אך מלכה דוחה את הביקורת. "המתפרות בירדן הן לא יקרות יותר. יש מתפרות של כמויות גדולות. זה לא עניין של כמות ייצור", הוא טוען ומוסיף שמעבר למהירות וליכולת הייצור, כשאתה קרוב גיאוגרפית, אפשר לבדוק את האיכות בצורה טובה הרבה יותר".

"הבנקים לא מוכנים לממן תעשייה"

לטענת מלכה, המשק הישראלי לא מאמץ מספיק את יצרני הטקסטיל. התלונות העיקריות שלו מופנות כלפי תמיכת המדינה ותמיכה של הבנקים ושוק ההון במימון הקמת מפעלים ורכישת ציוד. "כשביקשתי להוריד כמה מכסים קטנים, שלחו אותי במשרד האוצר להכין עבודה כלכלית מטורפת", הוא מתלונן. "400 אלף איש ברחובות לא שכנעו את הממשלה, אז אני והראל ויזל (בעל השליטה בפוקס — ג"ק) נשכנע את המדינה? הבנקים מצדם לא מוכנים לממן תעשייה. אני רק פותח את הפה וזורקים אותי מכל המדרגות. בשוק ההון מעדיפים לקנות שטויות". מלכה חושב שהשינוי צריך לבוא קודם בתפיסה, "כולם עדר. הם רגילים לתהליך ייצור מסוים, הם בסין כבר 20 שנה, אבל הם מתחילים לחזור".

פעם, נזכר בערגה מלכה, היו בישראל תעשיות אופנה גדולות, היה ידע ישראלי. את העתיד הוא רוצה לדמיין כוורוד - עיר אופנה בפריפריה שתניע מחדש את גלגלי תעשיית הטקסטיל הישראלית, בשינויים הנחוצים. "30% מהיבוא יכולים לחזור לישראל עם קצת עידוד של המדינה על ידי ביטול מכסים שהם לא משמעותיים לתקציב המדינה", הוא פורס את משנתו.

"קסטרו, פוקס, רנואר, הוניגמן - עם קצת הקלות - יבנו תוכניות מימון ופיתוח לענף האופנה ואנשים יבואו לייצר. רק את התפירה צריך להוציא החוצה, לירדן, לרשות הפלסטינית או למצרים. אפשר גם לפזר סיכונים כדי שהבנקים לא יפחדו מהתלקחות כלל־אזורית".

לטענתו, היחס שלו זוכים עובדים הטקסטיל בישראל מביש. "מתדלק בתחנת דלק זה מקצוע מועדף לחייל משוחרר ועובד טקסטיל לא?", הוא תוהה. "צריך להחזיר את ההכשרות למקצועות הטקסטיל כדי שיהיו לנו עובדים מיומנים. לא כולם רוצים ללמוד הייטק. אף אחד לא רוצה שכר מינימום, אבל זה עדיף על אבטלה. יש עובדים בני 50 בלי עבודה, וזה רק אמצע החיים. למה שהם לא יוכלו לתרום לכלכלה?".