יש רופא באולם?

זהבית כהן מצאה את עצמה השבוע בבית. עד לפני ימים אחדים היא היתה יו"ר פסגות ותנובה, ובשנות ניהולה הכפילה קרן אייפקס את רווחיה מתנובה. ההצלחה של כהן, כמו שפרדוקסים יודעים לספר, היא זו שגם הכשילה אותה. מובילי החרם סימנו אותה כמי שמעכה את קודקודו של הגג האדום, והתוצאה היא שבאייפקס בחרו לוותר עליה כמו שמוותרים על קוטג' בדיאטה נטולת לקטוז.

זהבית כהן היא לא טייקון. בניגוד לעופרה שטראוס, אותה אפשר לפטר. בשונה משטייניץ ונתניהו אבות ההפרטה, מאחוריה לא עומדים גדודים של עסקנים פוליטיים. עד התפטרותה הקפידה כהן, כיאה למעמדה, למלא את המקרר רק במוצרים של תנובה. בשלב הזה נראה כי הדבר הטוב היחיד שיצא לה מההתפטרות הוא העובדה שהיא יכולה לרכוש לצאצאיה מילקי ופסק זמן.

מחאת האוהלים ומחאת הקוטג' הן מההישגים החשובים של השנה שחלפה. הן לא שינו את הסדר החברתי או את סדרי העדיפויות (לפחות לא בשלב הזה), אבל הן הכתיבו כללי משחק חדשים. הן הוכיחו שהאמרה "לא לעולם חוסן" לא חלה על רודנים באביב הערבי בלבד. הם העניקו לציבור את התחושה שיש לו יכולת להשפיע לא רק פעם בארבע שנים, וסיפקו רוח גב לרופאים המתמחים ואולי גם לעופר עיני. השבוע עיני חזר לנהוג כמו יו"ר ההסתדרות, ולא כמו גרורה של הממשלה.

קיים בי דחף בלתי אחראי לכתוב שהלוואי והרופאים המתמחים יתפטרו בהמוניהם רק כדי לראות את ליצמן ונתניהו מזיעים. אני בספק אם הסופרטנקר יעזור הפעם. במצב שפוי לא באמת הייתי רוצה שזה יקרה, כי מי יודע כמה חולים ישלמו בחייהם את מחיר הזלזול של המדינה ברופאיה.

ביום שני בלילה נשיאת בית הדין לעבודה חיפשה בנרות ערכת החייאה. הערכה היתה אצל המתמחים, והם לא ששו להגיש לה אותה. חודשיים אף אחד לא טרח לדבר איתם. לדור הנוכחי של הרופאים יש דנ"א של דור מחאה, ורופאים בכירים לא מעטים תולים בהם תקוות, שהרי הם אלה שחוו במשך שנים את ניצולה הציני של שבועת הרופאים בידי המעסיקה שלהם, המדינה.

ראש הממשלה/שר הבריאות וסגנו הגדילו לעשות. חצי שנה הם התעלמו מהמתמחים, ובערב יום הכיפורים - רגע לפני שהם נוטשים את בתי החולים - מצא נתניהו את הפנאי להיפגש איתם. נראה שנתניהו, בהתייעצות עם ליצמן, הגיע למסקנה שזה הזמן לסלוח. השאלה הבאה היא אם סליחתו של נתניהו תתקבל במשרד האוצר, והתשובה בלשון שימושית לימים אלה: אחרי החגים. גמר חתימה טובה.