חזון לאירופה נזילה
הפתרון למשבר בגוש היורו כבר מסתמן, אך כמו תמיד כשמדובר באירופה, גם הפעם קיימים חסמים חוקיים ופוליטיים שיש להסיר. אסור לממשלות להמשיך ולדחות את יישומו
האם גוש היורו לוקח צעד אחורה מסף התהום? הדבר בהחלט אפשרי, לאור העובדה שמסגרת הפתרון החדשה המסתמנת למשבר החובות הריבוניים מכילה מרכיבי מפתח שנעדרו עד כה מהניסיונות הקודמים. ואמנם, היעדרותם של מרכיבי מפתח אלה עמדה מאחורי ההתפשטות של המשבר הפיננסי בקיץ האחרון, שחרג אל מעבר לגבולותמדינות פריפריאליות כמו יוון, אירלנד ופורטוגל, והיכה כלכלות חשובות בהרבה למערכת הגלובלית, כמו איטליה וספרד.
נקודת הפתיחה של התפשטות המשבר היתה ההכרה של משקיעים שקרן החילוץ של גוש היורו (EFSF) נועדה להעניק תמיכת חירום אך ורק למדינות הפריפריה. אותם משקיעים הבינו שאין - ולא יהיו - לקרן הזו מספיק משאבים כדי לקחת על עצמה רכישה מסיבית של אג"ח ריבוניות בקנה מידה גדול כמו איטליה וספרד. למעשה עומדים לרשותה של הקרן רק 440 מיליארד יורו (כל הגדלה של סכום זה תסכן את דירוג האשראי האופטימלי של צרפת), בשעה שהחוב המצרפי של איטליה וספרד נאמד ב־2 טריליון יורו.
בתחילת אוגוסט התחילו להרגיש את אפקט הדומינו של משבר החובות הריבוניים של כלכלות הפריפריה.
השווקים הבחינו שמטבע היורו נלכד בין הפטיש (יכולות המימון המוגבלות של הקרן) לבין הסדן (חוסר רצונו המוצהר של הבנק האירופי המרכזי לצאת ברכישות מסיביות של אג"ח של ממשלות במשבר). לאחר מכן התברר כי הבנק האירופי המרכזי (ECB) לא היה כל כך קשוח בעניין הזה כפי שנדמה היה, אף כי הוא הדגיש שבכוונתו להפסיק ברגע שהקרן תושמש לפעולה. ובהתחשב כאמור ביכולותיה המוגבלות של הקרן, הרי שנדמה היה באותה העת שהשווקים נותרו ללא תמיכה פוטנציאלית.
אם לנסח את הבעיה באופן כללי יותר, גוש היורו זקוק למחסום ביטחון נזיל עבור הרשות הפיסקאלית שלו. בכלכלה "נורמלית" המחזיקה במטבע משלה, הרשות הפיסקאלית לעולם לא נתקלת במצב של מחסור בנזילות, שכן הממשלה יכולה תמיד לסמוך על הבנק המרכזי באותה מדינה. ממשלה בגוש היורו לעומת זאת שרויה באופן קבוע במצב מסוכן: יש בידיה רק נכסים לטווח הארוך מאוד (יכולות המיסוי שלה) והתחייבויות קצרות מועד, היינו חובות ממשלתיים, שאת רובם עליה לפרוע על בסיס שנתי. אם המשקיעים מסרבים לרכוש את החובות הללו, אפילו הממשלה השקולה ביותר עלולה להפוך חדלת פירעון.
גוש היורו זקוק למנגנון שיסייע לו להתמודד עם דליפות בחובות הממשלתיים, ורק ה־ECB יכול לספק את הביטחון הזה. החדשות הטובות הן שקיים פתרון המתהווה לאטו, שאמור בסופו של דבר לאפשר ל־ECB להוות את אותו מעצור נזילות. זאת ניתן יהיה להשיג באמצעות רישומה של הקרן כבנק, מה שיאפשר לה גישה למימון רגיל מצדו של ה־ECB באותם התנאים שמהם נהנים כל הבנקים באיחוד המוניטרי.
באופן הזה, תוכל להתהוות חלוקת העבודה הראויה. הקרן תוכל להיות אחראית על התמודדות עם משברים פיסקאליים בגוש היורו. למדינות כמו יוון, אירלנד ופורטוגל יספיקו תוכניות ארגון מחדש נקודתיות. מדינות גדולות יותר יוכלו לסמוך על העזרה מצד הקרן שתזכה בגיבויו של ה־ECB. אם המשקיעים יראו שמחנק נזילות הוא כבר לא בגדר אפשרות, הם יימנעו מהתקפות ספקולטיביות על מדינות המסוגלות לפרוע חובותיהן. השוק שהיה נגוע בפניקה נרגע מעט ברגע שפורסם שקיים פתרון והוא נידון מאחורי דלתיים סגורות. כעת הגיעה העת ליישם אותו.
כמו תמיד כשמדובר באירופה, גם הפעם קיימים חסמים חוקיים ופוליטיים שיש להסיר. אולם אפילו קובעי המדיניות הקשוחים ביותר מבינים שהמחיר של חוסר פעולה הוא כבד מדי. המכשול החמור יותר הוא סירובה של גרמניה להודות בפומבי שתמיכתו של ה־ECB בממשלות היבשת באמצעות הזרמת נזילות היא הכרחית לצורך שמירה על יציבות פיננסית. רק הממשלה הגרמנית וה־ECB יכולים לפתוח את הדלת לרפורמה ההכרחית הזו בכשלים של גוש היורו. זו החלטה שאסור להם להמשיך ולדחות.
הכותב הוא מנהל המרכז ללימודי מדיניות אירופיים. פרוג'קט סינדיקט 2011, מיוחד לכלכליסט
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה