שוב הרגשתי בן 25 - מגאן ספורט: 250 כוחות סוס, 247 קמ"ש

קוראים לי תומר ואני מכור. ההתמכרות אינה הגיונית, חסרת אחריות. אני מכור למהירות. הפעם הראשונה היתה לפני 20 שנה. אח של חבר של מישהו הציע סיבוב. פיז'ו GTI אדומה. כל הסיפורים היו נכונים, אך הצבעים היו אמיתיים יותר, הפחד היה מוחשי. טסנו במשך שתי דקות בעליות לחיפה, לי זה הרגיש כמו שעתיים. התמכרתי.

אחרי כמה שנים סיפרתי להורים מעשייה על רכישת מכונית משלי, שתהיה כמו כל המכוניות האחרות, אך עם מנוע מעט יותר חזק. שיקרתי. היה לה מנוע הרבה יותר חזק. על האחוריים היה כתוב "ראלי", מכונית שמיועדת לתחרויות.

במשך שבע שנים חלקי מנוע הגיעו מצרפת ומחשבים מכוילים מבריטניה. העיקר שבשבת בבוקר, בגשם, בשמש, אוכל להתייצב בכביש ההוא בהרי ירושלים, מבית שמש לנס הרים.

לשייף את ההילוכים בעלייה הראשונה, להרגיש את המשקל של ההגה הולך ועולה כשהסיבובים הראשונים נראים באופק. לסמוך באופן טוטאלי על מערכת הבלימה, להרגיש בחוט השדרה איך המכונית נענית לכל ליטוף של ההגה, איך הישבן יוצא החוצה להחלקה שנתפסת בשבריר של הפניית הגה, הדגדוג הזה בחוט השדרה. אני יודע, זו התמכרות. לא הגיוני להתפלל לא להתרסק ובאותו זמן להתפלל להיות מעט יותר מהיר מהפעם הקודמת.

פיצוצים מהאגזוז

אחר כך הגיעו מכוניות מעניינות, אך לא ספורטיביות. הגיעו גם חתונה ותחושת מחנק, אז קניתי עוד ספורטיבית אחת, שחורה, אחרונה בינתיים, ונסעתי מהר. יצאתי בלילות ובבוקרי שבת לכבישים שבהם גדלתי, כדי לשמוע את הצמיגים חורקים, את ההילוכים מחליקים אל מקומם כמעט בלי שאתאמץ, את החיבור הבלתי מובן למכונית, שהחזירה לי אהבה. ואז הגיעה תינוקת. המהירות כבר לא יכלה לגרש את הדאגות, הראש כבר לא התנקה לחלוטין. פתאום התבגרתי.

השחורה נמכרה לטובת אחרת, ניסיתי להתמכר לשטח.

אני כל כך רוצה לספר שהיום אני נקי, שאני חוגג שנתיים של אטיות. שיש לי אחריות של מבוגר ורשת מצלמות מהירות שדואגות שאסע לאט. אבל זה שקר גס שמתגלה במהרה כשרנו מגאן RS נופלת לי בידיים. מה זה רנו מגאן RS? קחו מגאן רגילה, מנוע 1600 מלווה ב־100 וטיפונת כוחות סוס, תעיפו את המנוע החלשלוש, שימו מנוע 2 ליטרים עם טורבו נמרץ. 250 כוחות סוס, שישה הילוכים קדמיים, זינוק ל־100 קמ"ש תוך כמעט שש שניות, מהירות סופית של 200 והרבה.

אני מרוצה. חמש בבוקר, הציפורים ישנות. גם השוטרים. אני בכביש נעוריי. כל כך הרבה מכוניות ספורט לא ראויות עברו לי בידיים בשנים האחרונות. היו גם כמה טובות, אך הן היו מכוערות או סתם חסרות כוח. מה קרה ליצרני הרכב, הם לא רוצים שניהנה? לרנו מגאן RS אין בעיות כאלה. היא נראית נפלא: חצאיות גדולות, חישוקי גלגל ענקיים, אגזוז מרכזי. יש הכל.

לחיצת התרעה על דוושת הגז. האגזוז של המגאן רועם ואז פולט שורה של פיצוצים. ריח של דלק. מגאן RS לא מתביישת להיות מהירה. הילוך ראשון, 250 כוחות סוס יורדים אל הכביש. מגאן מכאיבה לצוואר ושוחקת את הצמיגים. עשן כחלחל, שעון טורים צהוב טס אל הקו האדום, נורית אזהרה, זמזום מהיר, החלפת הילוך. קצר, מדויק, מהיר.

עונג בעמוד השדרה

עוד מעט סתיו, קר בחוץ. מכוניות עם טורבו אוהבות קור, הן נוסעות יותר טוב. סיבוב ראשון מקדימה, שמאלה ארוך. מבט הרחק אל תוך הסיבוב. בצד הכביש יש עץ. הגזע שלו מצולק, רבים וטובים התרסקו כאן, הם לא כיבדו את המהירות. אני מלטף את הדוושה, מגאן יורה פיצוץ מהאגזוז. עם 250 כוחות סוס שעוברים דרך הגלגלים הקדמיים צריך להתכונן לרע מכל - ניתוק אחיזה של החלק הקדמי, החלקה רחבה קדימה, טלפון בהול, גרר, שמאי, פחח.

אבל מגאן לא עושה עניין. עם כל הסוסים וכל הכוח היא מורידה את הכוח לכביש בלי בעיות. הכביש נפתח. הילוך שלישי, יש עוד שלושה במעלה התיבה. רצף פיתולים אכזריים לפני בר גיורא. אספלט חלקלק. תקשיב היטב לכביש, תשמע מה הוא אומר לך לא רק דרך החלון הקדמי, גם דרך חוט השדרה, דרך הידיים, דרך הדוושות. מגאן RS לא שומרת סודות, היא מספרת הכל, כמו מכוניות של פעם. רק ההגה נשאר מודרני, הגה ארור, קליל ומנותק שלא מספק לנהג מידע.

הישבן יוצא, מחליק בחן, רעד בבסיס עמוד השדרה, נתפוס את הישבן ונמהר אל הסיבוב הבא או שניתן לו להחליק ונתענג על הרגע הזה, שבו הזמן הופך להיות אטי וכל תנועה של ההגה ושל המרכב נחרתת בזיכרון? אני שוב בן 25, מלך הכביש במכונית מורמת מעל עדרי הליסינג. אין דאגות, רק כביש שצריך לסיים במהירות לפני שהשמש תחמם את האספלט.

בקרוב אשוב לסוכנות, אלחץ על מתג הכיבוי והמנוע ישתתק. אצא לאט מהמושבים העמוקים, אביט בפעם האחרונה במסך האלקטרוני שעליו תופיע הכתובת "רנו ספורט" ואחוש עצב, כי אני מכור. אולי כל מה שאני צריך זה עוד מכונית ספורט אחת וגמרנו, ורנו מגאן RS היא ללא ספק המנה האולטימטיבית.