קולוניאליזם בכיוון ההפוך
תאגידים הודיים רוכשים חברות בבריטניה, בעלי הון בדרום אמריקה לוטשים עיניים אל כלכלת ספרד ובאפריקה אפילו מושכים מהגרי עבודה מפורטוגל. עבור מדינות מתפתחות, קשיי הכלכלות במערב הן הזדמנות משמחת לסגור מעגל עם המדינות ששלטו בהן בעבר. מוסף כלכליסט מתחקה אחרי סיבוב הגלגל
יום שני. השבוע מתחיל. מגרש החניה במפעל של לנד־רובר בהיילווד, ליד ליברפול, מלא במכוניות שהורכבו במהלך סוף השבוע. העובדים עבדו לכל אורך שבת וראשון, עקב הדרישה הגבוהה לדגם החדש, ריינג' רובר Evoque. הצצה למכוניות החדשות מגלה שרק במעטות מהן ההגה בצד ימין. במילים אחרות, הבריטים לא אוהבים את הלנד־רובר. הסינים והרוסים, לעומת זאת, מתים עליה. לכל מכונית מוצמד פתק עם שם המדינה שהזמינה אותה, ורובן יישלחו לאסיה.
לפני שלוש שנים שקלה ממשלת בריטניה להעניק סיוע כספי ליצרנית הלנד־רובר, יגואר לנד־רובר, שעמדה לפני פשיטת רגל. המגעים על תוכנית החילוץ הסתיימו בהודעת החברה שאינה זקוקה לכסף.
השנה הודיעה יגואר לנד־רובר כי בשנת הכספים 2010–2011 רשמה רווח של 1.04 מיליארד ליש"ט (1.6 מיליארד דולר). אלא שלנתונים המרשימים האלה קשה לקרוא סיפור הצלחה בריטי, כיוון שמי שחילץ את יגואר לנד־רובר ב־2008 היה טאטא, קונגלומרט הודי שמחזיק ביותר ממאה חברות ברוב ענפי התעשייה והשירותים. הכנסות קבוצת טאטא, שעומדות על כ־75 מיליארד דולר בשנה, גדולות מהכנסות מיקרוסופט, ו־12 מהחברות שבבעלותה נחשבות "מניות להשקעה לטווח ארוך" בבורסה של דלהי. ביוני 2008 הוסיפה טאטא לרשימת החברות שבבעלותה את יגואר לנד־רובר, שאותה רכשה ב־2.3 מיליארד דולר במזומן. המוכרת היתה חברת פורד האמריקאית, שהיתה זקוקה לכסף כדי להתמודד עם צרותיה שלה.
המפעל בהיילווד, שהיה פעם מוקד של מחאת עובדים אלימה ושל שביתות, הוא נקודת אור כמעט יחידה בצל הכבד שהמשבר הטיל על התעשייה בבריטניה. מאז הרכישה על ידי טאטא גויסו למפעל 3,000 עובדים נוספים, ובימים אלה גם הם מתקשים להתמודד עם קצב ההזמנות ההולך וגובר ממדינות אסיה.
בחודש שעבר הכריזה טאטא על הקמת מפעל מנועים חדש על אדמת בריטניה, בהשקעה של 400 מיליון ליש"ט (כ־617 מיליון דולר). המפעל צפוי להעסיק עוד 750 עובדים, ועוד כמה מאות בעסקים שייפתחו סביבו ויספקו לו שירותים. אולם מבט אל מסע הקניות של טאטא בעשור האחרון מעורר תחושה שהחברה לא נחתה בבריטניה רק כדי לעשות עסקים, אלא גם כדי להוכיח משהו להודו, לבריטניה ולעולם כולו.
בשנת 2000 רכשה טאטא את יצרנית התה הבריטית טטלי תמורת 450 מיליון דולר. טטלי, שנוסדה בשנת 1837, היתה אחד הסמלים לשלטון הקולוניאלי, שכן התה, שהיום קשה לדמיין את התרבות האנגלית בלעדיו, הובא לאנגליה מהודו במאה ה־17. שבע שנים אחר כך רכשה טאטא את יצרנית הפלדה הבריטית־הולנדית קורוס תמורת סכום עתק של 12.1 מיליארד דולר. בסוף השנה שעברה רכשה טאטא את British Salt, יצרנית המלח הגדולה בבריטניה, תמורת 144 מיליון דולר.
כמה עיתונים בהודו, וגם העיתון "India Abroad" שמיועד לקהילה ההודית במערב, ציינו בסמליות שרכישת התאגיד הבריטי התבצעה בדיוק 70 שנה אחרי "צעדת המלח" המפורסמת שמהטמה גנדי ערך במחאה על מסי המלח הגבוהים שהאימפריה הבריטית הטילה על תושבי הודו. גנדי הוביל אלפי צועדים לאורך 400 ק"מ, מהאשראם שלו עד לחוף הים, ושם יצר איתם בריכות לאידוי מי ים שמהן אפשר להפיק מלח - בניגוד לתקנות השלטון הבריטי. הצעדה הציתה פעולות מרי אזרחי שהובילו למעצרם של 80 אלף בני אדם.
"לא הסיפור הרגיל של הגדלת ערך לבעלי המניות"
חברת טאטא היא השחקן הכלכלי החשוב ביותר בתולדות הודו. היא הוקמה במאה ה־19 על ידי ג'מסטג'י טאטא כחברה למסחר בטקסטיל, ומאז נכנסה לעוד ועוד עסקים, ממלונאות וחקלאות עד תעשייה וייעוץ. היא הקימה את מפעל הפלדה הראשון בהודו, את תחנת הכוח הראשונה וחברת התעופה הראשונה. ובעשור האחרון היא הולכת ונהפכת לשחקן מרכזי גם בכלכלה הבריטית. טאטא מעסיקה את המספר הגבוה ביותר של עובדים בענף הייצור בבריטניה - 40 אלף - ועוד כמה אלפים בענפים אחרים, ועד כה השקיעה בבריטניה 15 מיליארד דולר, סכום גבוה משמעותית מהשקעתה במדינות אחרות.
והיא אינה החברה ההודית היחידה שפועלת בבריטניה: במהלך הקיץ רכשה חברת התיירות ההודית קוקס אנד קינגס את מתחרתה הבריטית הולידייברייק תמורת 491 מיליון דולר. בסמוך למפעל יגואר לנד־רובר בליברפול פועל בית זיקוק שחברת של הבריטית מכרה באחרונה לחברת אסר ההודית תמורת 350 מיליון דולר. בסך הכל הוכרזו בשנה שעברה 24 מיזוגים ורכישות של חברות בבריטניה על ידי חברות הודיות בהיקף כולל של 880 מיליון דולר. האם תג המחיר הזה הוא מחירה של הגאווה הלאומית ההודית?
זו בדיוק השאלה שמעסיקה את פרופ' אולה־כריסטיאן הופה מאוניברסיטת טורונטו שבקנדה. הופה ושותפיו למחקר, וויין תומאס ודושיאנטקומר ויאס, בודקים בשנים האחרונות הצעות רכש שחברות ממדינות מתפתחות הגישו לחברות ממדינות מפותחות, ומנסים לבדוק אם ההצעות האלה היו מלוות בתחושת גאווה לאומית בתקשורת ובדעת הקהל בהודו.
"גילינו שיש פה משהו שונה מהסיפור הרגיל שבו רק ממקסמים ערך לבעלי המניות", מספר הופה ל"מוסף כלכליסט". "בעיתונים הכלכליים ובשידורים של המדינות המתפתחות מצאנו בכמה מקרים דיונים פומביים בכך שהעסקה תהיה 'טובה להודו' או 'טובה למלזיה', בלי קשר לערכה עבור החברה הרוכשת ובעליה".
הופה בחן כ־3,800 מיזוגים ורכישות שהתבצעו בשנים 2007–1990, ומהם ליקט את אלה שבהם חברות ממדינות מתפתחות בלעו לתוכן חברות מערביות. בהיעדר דרך מדעית לאמוד "גאווה לאומית", הוא ניתח את הידיעות בעיתונים שלושה חודשים לפני ההכרזה על העסקה ושלושה חודשים אחריה. בעת רכישת יצרנית הפלדה קורוס, הוא מספר, הופה מצא ב"פייננשל טיימס" ראיון עם יו"ר טאטא ראטן טאטא, שבו אמר: "הרגשנו שהפסד יסב אכזבה רבה למדינה, לא רק לקבוצה. אז מצד אחד אתה רוצה לעשות את הדבר הנכון עבור בעלי המניות, אבל מצד שני אתה לא רוצה להפסיד". לדעת פרופ' הופה, הציטוט הזה משקף את הלך המחשבה של רבים ממנהלי החברות הרוכשות. מסקנת מחקרו היתה שבעסקאות שהפרסומים סביבן דיברו על גאווה לאומית - והיו כמה וכמה כאלה - המחיר שהציעה החברה מהמדינה המתפתחת היה גבוה משמעותי מזה שהציעו מדינות מהמערב.
ואתה מקשר את זה להיסטוריה הקולוניאליסטית?
"לכך רמזנו במחקר, גם אם לא במפורש", עונה הופה, בעצמו יליד נורבגיה. "אפשר להבין מדוע חברה הודית תרגיש גאווה מיוחדת כשהיא רוכשת דווקא חברה בריטית. כשחברה הודית רוכשת חברה אמריקאית, להבדיל, היא תחוש גאווה בגלל החשיבות העולמית של כלכלת ארצות הברית. פה יחסי הכיבוש בעבר משחקים תפקיד".
מי יקנה את נכסי פורטוגל - אנגולה או מוזמביק?
כלכלתה של פורטוגל - גם היא מדינה קולוניאליסטית בעברה - במצב גרוע בהרבה מזה של כלכלת בריטניה. שיעור האבטלה בפורטוגל הוא 12.3% וצפוי להגיע ליותר מ־13% בשנה הבאה. "הכלכלה כאן על הפנים, אבל באופן יחסי אנשים לא מתוסכלים, אולי זה בזכות מזג האוויר", אומר ל"מוסף כלכליסט" מרטין, תושב ליסבון, "תופעה מאוד נפוצה פה היא שאנשים עוברים לגור ביחד. זה יותר משותפים לדירה. משפחות גדולות עוברות למגורים משותפים כדי להתחלק בהוצאות".
במאי סיכמה ממשלת פורטוגל עם מוסדות האיחוד האירופי ועם קרן המטבע הבינלאומית על חבילת סיוע בהיקף של 78 מיליארד יורו (107 מיליארד דולר). אחד התנאים המרכזיים לקבלת הסיוע הוא הפרטה נרחבת של נכסים ממשלתיים, שבהם הממשלה מקווה לכלול את חברת התעופה הלאומית TAP, חברת הדואר, ערוץ הטלוויזיה הממלכתי RTP, סוכנות הידיעות הממשלתית Lusa וחברות חשמל, גז ונפט. שר החוץ של פורטוגל פאולו פורטס ביקר בקיץ בשלוש הקולוניות לשעבר ברזיל, אנגולה ומוזמביק כדי לחפש קונים לנכסי המדינה. שר החינוך של פורטוגל, ההיסטוריון לשעבר אנטוניו ברטו, אמר בחודש שעבר במפגש עם כתבים: "כשאיבדנו את הקולוניות אנשים חשבו שאירופה תהיה הפתרון. עכשיו אנחנו שוב בצרות ונראה שאנשים חושבים שהקולוניות לשעבר הן שיוציאו אותנו מהמשבר".
ברזיל, שהכריזה על עצמאות מפורטוגל במאה ה־19, היא כיום הכלכלה השביעית בגודלה בעולם, וצמחה ב־2010 ב־7.5%. היא מחזיקה בכמויות גדולות של משאבי טבע, ומגזרי הייצור והשירותים מפותחים בה. בניגוד לפורטוגל, ברזיל יצאה מוקדם יחסית מהמשבר הכלכלי, ושיעור האבטלה בה הוא מחצית מזה שבפורטוגל. מרטין, כירופרקט במקצועו, מתכנן לעבור בחודש הבא לברזיל: "שלחתי קורות חיים לחברות שם וקיבלתי כבר ארבע תשובות חיוביות", הוא מספר, "אומרים שלא חסרה שם עבודה. חוץ מזה, אני וחברה שלי רוצים להיות במונדיאל ב־2014. שמנו לב גם שהרבה מהגרים מאמריקה הלטינית שגרו בפורטוגל חוזרים עכשיו למדינות־האם שלהם, כי הרבה יותר קל למצוא שם עבודה".
בכירים בממשל הברזילאי, ובהם הנשיאה דילמה רוסף והנשיא לשעבר לולה דה סילבה, סיפרו על עניין גדול בתוכנית מצד משקיעים ברזילאים. רוסף הבטיחה בשבוע שעבר לסייע לגוש היורו להתגבר על משבר החוב. "ברזיל מוכנה לקחת אחריות, אתם יכולים לסמוך עלינו", אמרה, אך לא פירטה מעבר לכך. במקביל חברת האנרגיה הברזילאית Electrobras כבר הודיעה שהיא בוחנת אפשרות לרכוש נתח בחברת האנרגיה הפורטוגלית EdP.
"מובן שיש שיקולים של תרבות ושפה", אומר ד"ר קארל סאוואנט, ראש התוכנית להשקעות בינלאומיות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. "אבל אני לא סבור שהעבר הקולוניאלי משפיע יותר מהאינטרסים הכלכליים והאסטרטגיה של הצדדים המעורבים. חברות משווקים מתפתחים פשוט הגיעו לרמת התחרותיות הבינלאומית הדרושה כדי להשקיע בהצלחה בחו"ל".
אז למה הן בוחרות דווקא במדינות עם העבר הקולוניאלי?
"אם נצמדים להסברים המרכזיים ללמה השקעה מגיעה למקום מסוים, אפשר להסתפק בהסבר של גודל השוק. המדינות המפותחות עשירות יותר, שם כוח הקנייה, ולכן לשם הולכת גם רוב ההשקעה. ההשקעה החיצונית משווקים מתפתחים הגיעה בשנה שעברה לכמעט 400 מיליארד דולר, לעומת 50 מיליארד דולר בכל העולם בממוצע לשנה בשנות השמונים. במילים אחרות, השקעה משווקים מתפתחים גבוהה כמעט פי שמונה מההשקעה הכוללת לפני 25 שנה".
"אנחנו מכירים את ספרד ויכולים להתחבר לתרבות שם"
גם אנגולה מתעניינת בפורטוגל. המדינה האפריקאית, שקיבלה עצמאות מפורטוגל רק ב־1975, עדיין משתקמת ממלחמת אזרחים שנמשכה מאז ועד 2002. היום אנגולה היא מפיקת הנפט השנייה בגודלה באפריקה, אחרי ניגריה. היא גם אחת הכלכלות שצומחות בקצב המהיר בעולם. קרן המטבע הבינלאומית חוזה ששיעור הצמיחה בה יעמוד על 7.8% השנה ו־10.5% ב־2012. לעיקר הצמיחה אחראים מיליארדי הדולרים שזורמים מסין תמורת נפט.
השילוב של רווחי הנפט והמחסור בתשתיות ובאמצעי ייצור הפך את לואנדה, בירת אנגולה, לאחת הערים היקרות בעולם. למעשה, המדינה כמעט אינה מסוגלת לייצר דבר בעצמה. חדר במלון צנוע בלואנדה עולה כ־400 דולר ללילה. ארוחת מזון מהיר עולה כ־20 דולר וחבילת 500 גרם ספגטי יכולה לעלות עד 40 דולר. גם סאו פאולו, העיר הגדולה בברזיל, נמצאת במקום העשירי בדירוג הערים היקרות בעולם, אף על פי שרבים מתושביה מתגוררים בשכונות עוני.
אבל עלויות המחיה המטורפות והמשטר המושחת באנגולה לא עוצרים את הפורטוגלים, שמהגרים אליה מאימת האבטלה. לפי נתוני משרד החוץ של פורטוגל, מספר אזרחי המדינה הפורטוגלים המתגוררים באנגולה הוכפל בשנים האחרונות והגיע לכ־100 אלף. מדהים לראות כמה מהר התהפך הגלגל, אחרי עשורים שבהם היו אלה אזרחי אנגולה שנמלטו לפורטוגל מאימת המלחמה.
מהגר אחד הוא הקבלן הפורטוגלי ז'ואאו כרמו, שעבר בחודש שעבר לאנגולה עם אשתו ושני ילדיו הקטנים. "עד לא מזמן עבדנו בפורטוגל עם רווח של 3%–4%. עכשיו הרווח הוא אפס", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "אני פשוט לא מבין איך חברות אחרות שורדות שם. נגיד שהם קונים את הבטון ב־10 דולר ואת הפלדה ב־10 דולר, אז הם ייתנו הצעת מחיר של 20 דולר. אין לי מושג ממה הם מרוויחים. אי אפשר לעבוד ככה".
אז למה דווקא אנגולה?
"כל העיתונים והכתבות במהדורות החדשות בטלוויזיה מלאים בסיפורים על ההזדמנויות שיש שם. אין להם תשתיות, אין מים, חשמל ותחבורה. צריך לבנות שם הכל, ובניגוד לפורטוגל, כאן אנחנו מרוויחים 20%–25%".
קצת אירוני להיות עובד זר באפריקה, אתה לא חושב?
"יכול להיות שזה אירוני. אבל אם אתה מסתכל על המבנים פה, למשל, חלקם נראים כמו בפורטוגל. הייתי אומר של־75% מהאנשים פה אין בעיה לעבוד עם פורטוגלים. השאר לא אוהבים אותנו ולא מעוניינים להתעסק איתנו בכלל כי זה מזכיר להם את תקופת הקולוניאליזם. לי אישית אין שום בעיה. אני מבין למה חלק מהאנשים פה כועסים, כי בעבר הפורטוגלים לא ראו אותם כשווים. אבל עכשיו אנחנו חיים בזמנים אחרים. אנחנו עובדים ביחד ואין בעיות. כולם יפים ומחייכים".
ז'ואאו מתכנן להביא לאנגולה גם את אחיו, שותפו בחברת הבנייה, ואת יתר עסקיו. בינתיים, נראה שבאנגולה ההולכת ונבנית כבר מתחילים לממש את פירות הצמיחה - בפורטוגל עצמה. בעקבות ביקור שר החוץ של פורטוגל באנגולה הודיעה הממשלה שהיא "לומדת ביסודיות" את תוכניות ההפרטה של פורטוגל, והבנק האנגולי Banco BIC כבר רכש בקיץ את הבנק הפורטוגלי BPN, שהולאם בתקופת המשבר. המחיר ששולם עבור הבנק היה 58 מיליון דולר, חמישית מהמחיר שהממשלה ביקשה. סונאנגול, חברת הנפט הלאומית של אנגולה, שמשמשת זרוע ההשקעות של המדינה, כבר מחזיקה ב־12% מבנק מילניום, הבנק הגדול ביותר בפורטוגל.
בפורטוגל מקדמים בברכה את הכסף שמגיע מעבר לים, אולי מחוסר ברירה, אבל בספרד, שבינתיים לא ביקשה סיוע מקרן המטבע הבינלאומית, המצב קצת שונה. חברת הנפט רפסול פנתה בחודש שעבר לרגולטור הספרדי וביקשה לפתוח בחקירה נגד חברת הנפט המקסיקנית פאמקס, שרכשה נתח של 10% ממניותיה. חוקי האיחוד האירופי דורשים בדיקה של חברות מחוץ לאיחוד שרוכשות נכסים אסטרטגיים. פאמקס, בשיתוף חברת בנייה מקומית, מעוניינת להחליף את הנהלת רפסול כדי שתוכל להשתמש בטכנולוגיות שלה לקידוח במים עמוקים.
המיליארדר גוסטבו סיסנרוס מוונצואלה, שהונו מוערך ב־4.2 מיליארד דולר, הודיע שהוא מעוניין לרכוש חברות ספרדיות בתחומי התקשורת, הייצור והיצוא. "אני רוצה לעשות דברים בספרד כבר המון זמן, אבל המחיר היה גבוה מדי", אמר בספטמבר בכנס כלכלי שסוכנות הידיעות בלומברג ערכה בניו יורק. לדבריו, כשהמשבר העמיק הוא החליט "להסתכל על ספרד שוב. זה שוק טבעי בשבילנו. יש שם חברות טובות, בעיקר כאלה שמייצאות לאמריקה הלטינית. אנחנו מכירים את ספרד ויכולים להתחבר גם לתרבות שם".
גם אם אפקט הגאווה הלאומית משפיע כיום, המצב יכול להשתנות, מסביר ד"ר סאוואנט. "ייתכן מצב שבו הממשלה או הציבור הרחב יגידו: 'למה אתם משקיעים מעבר לים אם אנחנו צריכים כאן יותר יכולת יצרנית, תעסוקה ופיתוח?'". שינוי כזה בהלך הרוחות הציבורי אפשרי, הוא אומר, ועשוי אף לפגוע בחברות הגדולות במדינות המתפתחות, שזקוקות לנכסים בחו"ל כדי לשמור על יכולת התחרות שלהן בעולם.
ענף הייצור באנגליה תולה את תקוותו
ואיך מושפעים העובדים במדינות אירופה מכך שבעלי הבית שלהם מגיעים מהקולוניות לשעבר? טוני בורק, יושב ראש האיגוד המקצועי של עובדי הייצור בבריטניה, טוען כי בשנים האחרונות ניסה לשכנע את טאטא להקים כאן מפעלים נוספים, כמו מפעל המנועים בוולברהמאפטון. העובדים, לדבריו, לא מרגישים פטריוטים פחות לעבוד כשהם עובדים עבור בוסים מהודו: "עבדנו בשיתוף יגואר לנד־רובר כדי לבנות את המפעל בבריטניה כיוון שיש לנו עובדים פרודוקטיביים ומוכשרים. כדי להביא את טאטא אפילו השתמשנו בקשרים הפוליטיים שלנו. אנחנו מאוד גאים בזה", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט".
למעשה, טאטא היא התקווה היחידה שנותרה לברוק - כיוון שהיא המעסיקה הגדולה ביותר בבריטניה בענף הייצור. מהממשלה הוא לא מרוצה, ואומר: "לממשלה אין שום אסטרטגיית ייצור. המדיניות שלהם מבוססת על תקווה כללית שהמצב ישתפר". ברוק רותח על החלטת הממשלה להזמין קרונות רכבת בשווי 1.4 מיליארד ליש"ט (2.2 מיליארד דולר) מסימנס הגרמנית במקום להזמין אותם ממפעל בומברדייה בבריטניה, החלטה שבעקבותיה פוטרו כמחצית מעובדי המפעל, שנמצא כעת בסכנת סגירה. ענקית התעשיות הביטחוניות BAE Systems, שהיתה עד לאחרונה המעסיק הגדול ביותר בבריטניה בתחום הייצור, הודיעה בחודש שעבר על פיטורי 3,000 עובדים. ככל שעובר הזמן, המפעלים הבריטיים הופכים לתלויים יותר ויותר בחברות זרות, וטאטא בראשן.
"לעובדים לא אכפת מי בעל הבית בחברה", אומר עובד בהיילווד. "וחוץ מזה, טאטא בכלל לא מתערבים במה שקורה. ברגע שהוכחנו את עצמנו כבר לא היה לנו מה לדאוג. טאטא מביאים את הידע והכוח הבינלאומי שלהם במכירות באסיה, לנו יש עבודה, ושני הצדדים מרוויחים".
26 תגובות לכתיבת תגובה