האיש על השאלטר

1. "כשאתה מסתכל במגזר הציבורי יש תחושת אי־צדק עצומה של פערים עצומים בתוכו. השכר נקבע כפועל יוצא של היכולת שלך להזיק, ולא של השכר האלטרנטיבי שלך, קרי של יכולת ההשתכרות במקום עבודה אחר, ובכמה היד חזקה על השאלטר. בסופו של דבר, השביתות של החודשים האחרונים היו של גופים שלא אמור להיות להם שאלטר חזק".

לציטוט הזה, שנאמר בכנס "כלכליסט" בספטמבר האחרון, אחראי הממונה על השכר אילן לוין. הדברים שלו משדרים ייאוש קשה מאופן ההתנהלות במגזר הציבורי, משיטת העבודה של הוועדים הגדולים ושל ההסתדרות, מחוסר האונים של המדינה, שבוחרת לנסות לשבור את העבודה המאורגנת או פשוט להפריט את מקום העבודה.

הייאוש של לוין משתקף בטבלאות שיאני השכר שפרסם אתמול (ב') אגף הממונה על השכר. בראש הרשימה, שאינה שונה בצורה מהותית מזו של שנה שעברה, ושל השנים האחרונות בכלל, מתברגים מנהלי מחלקות שונים בבתי החולים. השכר ברוטו של שיאן השכר, פרופ' גדעון סהר, מנהל מחלקת כירורגית חזה בבית החולים סורוקה, עמד על 107 אלף שקל בחודש. שמונה מתוך עשרת שיאני השכר הם מנהלי מחלקות ורופאים. האם לציבור הישראלי, בפרט ביום שבו המערכת הרפואית הגיעה לנקודת שפל חמורה, אכפת ששכרם של הרופאים יהיה גבוה? האם הציבור הישראלי מתנגד לממן מכספי המסים את משכורותיהם של העוסקים בהצלת חיים, ניהול מחלקות רפואיות, מחקר רפואי וכיוצא באלה?

עיני. עובדי הקבלן כמגן | צילום: אוראל כהן

2. יו"ר ההסתדרות עופר עיני צפוי להודיע היום על סכסוך עבודה כללי במשק. התירוץ: מספרם הגדל של עובדי הקבלן במגזר הציבורי. עיני דורש לקלוט אותם כעובדי מדינה. אכן, סיבה ראויה. אך ייתכן שעיני משתמש בעובדי הקבלן בתור מסך עשן, כדי להסתיר מעיני הציבור אמת כואבת אחרת. האמת הזו נמצאת במקום ה־29 בטבלת שיאני השכר שהתפרסמה אתמול בשורת השכר של הנתב הנצחי מנמל אשדוד, זה ששכרו החודשי ברוטו עומד על 71,813 שקל. הנתב שמשתכר יותר מנשיא מכון ויצמן (70,978 שקל בחודש ברוטו), יותר מנשיא הטכניון (70,721 שקל בחודש ברוטו), יותר מראש הממשלה (כ־40 אלף שקל בחודש), יותר מנגיד בנק ישראל (כ־38 אלף שקל בחודש). נתב כמשל.

עיני לא מזכיר את הנתב הזה, ונתבים רבים אחרים שגם הם מתברגים בטבלת שיאני השכר, כי שם נמצאת נקודת התורפה הגדולה ביותר שלו. בדו"ח טרכטנברג, שעיני יוצא נגדו בחריפות, מופיעות המלצות מפורשות שיעשו לנתב הזה חיים קשים. טרכטנברג מציע לפגוע מהותית בכוחם של המונופולים הממשלתיים, לטובת הורדת מחירים לצרכן הביתי. הוא מציע גם לעשות חריש עמוק במגזר הציבורי, לייעל אותו, ולהנהיג בו נורמות עבודה ראויות.

עיני לא צריך את כאב הראש הזה. אבל הוא לא יכול לצאת נגדו במישרין. הצרכנים, המאסה של המחאה החברתית, לא יהיו לצדו. אז הוא בוחר בעובדי הקבלן כמגן, ורץ קדימה. הקונצנזוס נגד העסקת עובדי קבלן הוא מוצדק. אבל הוא מפספס את שורש הבעיה: כשהמדינה לא מצליחה לנהל את עובדיה, היא מפריטה אותם. לו עיני היה רוצה להיות חלק מהפתרון, זה היה מחייב אותו לצאת נגד מוקדי הכוח האלימים של העבודה המאורגנת. אבל יש לו בחירות במאי. מוזר שהגרעין המייסד של המחאה החברתית בחר לחבור דווקא לעיני כדי למנף את המחאה מחדש.

3. ואם כבר עובדי קבלן, כ־80 אלף מהם מועסקים במגזר הציבורי. הם לא מוזכרים בדו"ח הממונה על השכר, כי החוק לא מחייב זאת. אלו שהדו"ח כן מפרט לגביהם הם עובדי חברות כוח אדם. ניואנס משפטי, לשון מכובסת שמסתירה אמת מכוערת של יחסי עבודה לא תקינים ולא הוגנים.

כך או כך, במגזר הציבורי מועסקים 8,398 עובדי כוח אדם ב־2,265 משרות. מחציתם בפחות מרבע משרה. השכר החודשי הממוצע למשרה מלאה של עובד כוח אדם עמד על 6,295 שקל ברוטו. זו עוד לא התמונה המלאה; בגופים הציבוריים שבהם השכר נמוך מהשכר הממוצע במשק, עובד כוח אדם השתכר בממוצע 4,883 שקל לחודש ברוטו. רוצה לומר, גם בקרב עובדי כוח האדם יש מעמדות. אגב, במשרד האוצר עצמו מועסקים 12 עובדי כוח אדם (והרבה יותר עובדי קבלן, אין אפשרות לדעת כמה) ששכרם הממוצע עומד על 5,173 שקל בחודש ברוטו.

אם הסיוע לעובדי הקבלן, או לעובדי כוח אדם, היה המטרה האמיתית של עופר עיני, הוא היה מקדם אותה מזמן. הוא היה יכול לדאוג להם בזמן שהרכיב את הממשלה הנוכחית, וסגר את העסקה בין המעסיקים, ההסתדרות והממשלה. הוא בחר שלא. עכשיו הוא נזכר בהם. הוועדים הגדולים יתגייסו בשמחה למאבק. העיקר שסדרי העדיפויות לא ישתנו. שהאיש על השאלטר ינצח.