משליט למתמחים: מכבסת המילים של בג"ץ

1.

החלטת בג"ץ מאתמול (ב') לדחות את העתירות נגד עסקת שליט היא נכונה. היא היחידה האפשרית ולא הייתה כל אופציה להחליט אחרת - זו החלטה שנמצאת בליבת הסמכות של הממשלה, בהמשך לכל תקדימי העבר. אפילו השופט האקטיביסטי ביותר לא יכול היה לקבל את העתירה, למנוע ואפילו לעכב את העסקה (למעט אולי השופט אדמונד לוי שפרש בשבוע שעבר, שפסק בזמנו נגד חוק פינוי-פיצוי רצועת עזה).

החלטת בג"ץ היא נכונה מפני שקבלת העתירות משמעותן הייתה גזר דין מוות לגלעד שליט.

החלטת בג"ץ הייתה ידועה מראש. בספורט קוראים לזה משחק מכור. במשפט קוראים לזה "משפט ראווה". אירוע שנועד לאפשר שחרור קיטור, לאפשר מחאה, לאפשר פלורליזם, לאפשר דמוקרטיה המקיימת פיקוח שיפוטי על הממשלה.

לכן כולם השתתפו במשחק ונתנו את המיטב למרות התוצאה הידועה מראש. הכל היה כאן חוץ ממשפט.

2.

מהו קולקטיבי ומהו אינדיווידואלי? ממש במהלך הדיון בעתירות לביטול עסקת שליט, הגישו שבעה מתמחים באמצעות עו"ד טל קרת עתירה לבג"ץ לביטול החלטת בית הדין לעבודה לכבול אותם לעבודתם בניגוד לרצונם ולמכתבי התפטרותם.

בשני המקרים נדרשו השופטים למהות המהלך. העותרים נגד העסקה טענו בין היתר שסמכות החנינה של נשיא המדינה - התנאי המשפטי לשחרור מחבלים - היא כלפי אינדיווידואלים בלבד ולכן אין תוקף לחנינת המחבלים כקבוצה. הנשיאה דורית ביניש דחתה את הטענה: "במקרה הנוכחי המתווה הוא של מתן חנינה לכל אחד מהמחבלים הכלולים בקבוצה שעליה חל ההסכם שאותו אישרה הממשלה".

לעומתה, הנשיאה נילי ארד ביטלה את מכתבי ההתפטרות של הרופאים המתמחים בנימוק שמדובר ב"צעד ארגוני קיבוצי בלתי חוקי". בפסק הדין נקבע ש"הסממן ההופך את ההתפטרות לבלתי לגיטימית במישור הקיבוצי הוא המסה וההיבט התוצאתי הקיבוצי שלה".

גדולתו של המשפט היא ביכולתו לכבס מלים למשמעויות הנדרשות להשגת התוצאה הרצויה. כדי להכשיר את חנינת המחבלים קובעים שהחנינות הן אינדיווידואליות. כדי להכשיר את הצווים למתמחים קובעים שההתפטרות היא קולקטיבית.

במציאות, האמת היא כמובן הפוכה. והפוך הוא גם ההיגיון - המחבלים שוחררו והמתמחים נכבלו.

3.

מרכיב מרכזי בהחלטת הממשלה לביצוע העסקה היתה אישורם והסכמתם של ראש השב"כ יורם כהן וראש המוסד תמיר פארדו. זאת לאחר שקודמיהם בתפקיד, מאיר דגן ויובל דיסקין, התנגדו. לעסקת החילופים קדמו איפוא החילופים האלה כתנאי מרכזי. מה שמלמד שלשיקולי הביטחון היה, אם בכלל, תפקיד קטן ביותר בהחלטה.